תפריט ראשי עליון

תפריט עמוד

תוכן עניינים

במשך שנים רבות התייחסו למחלת פרקינסון כהפרעה הפוגעת רק במערכת התנועה. בעשור האחרון רבו המחקרים המתמקדים דווקא בהפרעות התנהגות וקשיים רגשיים המלווים את מחלת הפרקינסון. 

בתחילה, הופנתה תשומת הלב לשינויים מנטליים ודיכאון, המהווים חלק חשוב מהמחלה לכל אורכה. לאחרונה, מופנית תשומת הלב להפרעה נוספת בתחום הרגש, המלווה לעתים קרובות את מחלת הפרקינסון: חרדה. 

חרדה, הינה תחושה בלתי נעימה ומעורפלת של פחד, אשר לעתים מלווה בסימפטום פיזי כדוגמת זיעה מוגברת, יובש בפה ועוד. תחושת חרדה קצרה כתוצאה מגורם מאיים, מביאה לעתים לשיפור תפקוד מול סכנה. במידה וחרדה קיימת לאורך זמן, ללא קשר לסכנה או איום מוגדר וכתוצאה מכך מופיעה פגיעה ביכולת התפקוד היומיומית, מדובר בהפרעת חרדה - Anxiety disorder.

 

קיימות הפרעות חרדה שונות אשר תוארו בחולי פרקינסון, כאשר השכיחות שבהן:

  • הפרעת פאניקה - Panic disorder
  • הפרעת חרדה כללית - Generalized anxiety disorder

הפרעת פאניקה מאופיינת בהתקף חרדה המופיע באופן בלתי צפוי ובלתי תלוי באירועים חיצוניים. ההתקף בד"כ נמשך זמן קצר יחסית, מאופיין בעוצמת חרדה גבוהה ופחד עמוק מלווה בסימפטומים גופניים, כמו דפיקות לב חזקות או מהירות, הזעה, רעד, תחושת קוצר נשימה או חנק, אי נוחות בחזה, בחילה או אי נוחות בבטן, סחרחורת, רדימות או עקצוץ, צמרמורת או גלי חום, חוסר יציבות ועד תחושת פרה-עילפון, פחד מאובדן שליטה ועד השתגעות או פחד מוות. בהתקף פאניקה מופיעים בד"כ חלק מהסימפטומים הנ"ל ובעוצמה משתנה. לעתים קרובות להתקף זה נלווה פחד משהייה בין קהל אנשים מחד ומאידך תחושת פחד מלהישאר לבד. 

הפרעת חרדה כללית מאופיינת בחרדה מוגברת ודאגנות יתר אשר אינן ברות שליטה וקיימות כמעט מדי יום במשך תקופה של לפחות חצי שנה. החרדה נובעת מאירועים שגרתיים שקרו בחיי היום יום ולכאורה אינם אמורים לגרום לחרדה ומלווה באי שקט פנימי ו/או חולשה והתעייפות יתר ו/או קושי להתרכז, או תחושת ריקנות בראש, חוסר מנוחה, מתח שרירים מוגבר והפרעות שינה. 

הפרעות חרדה נוספות כדוגמת פוביות Social phobia או הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית Obsessive-compulsive disorder אף הן מתוארות בחולי פרקינסון.

שכיחות הפרעות חרדה בחולי פרקינסון גבוהה מאשר באוכלוסייה הכללית הבריאה המתאימה בגיל. שטרן וחבריו (1990) מצאו שכ- 40% מחולי פרקינסון סובלים מהפרעת חרדה. חרדה לעתים, יכולים להיות הסימפטום הראשון של מחלת פרקינסון - מצב בו קשה מאוד להגיע לאבחנה הנכונה ורק בדיעבד לאחר שאובחנה המחלה, החולה ובני משפחתו מדווחים על חרדות בלתי מוסברות שהופיעו זמן רב לפני הופעת הסימנים המוטוריים של המחלה.

יחד עם זאת, לעתים נצפות תגובות של חרדה זמן קצר לאחר אבחון מחלת הפרקינסון ואז הן יכולות להיות חלק מהתגובה הפסיכולוגית לעצם אבחון המחלה. למרות שחרדה יכולה להיות תגובתית, יש עדויות עקיפות שונות אשר משייכות הפרעות חרדה בחולי פרקינסון לשינויים ביוכימיים מוחיים ראשוניים הנובעים ממחלת הפרקינסון עצמה. 

נראה, כי חרדה יכולה להיות ביטוי נפשי/גופני לשינויים הכימיים המופיעים במוחו של חולה פרקינסון ללא קשר לטיפול. יחד עם זאת, יש בידינו עדויות כי הפרעות חרדה שכיחות בחולים המטופלים זמן רב בתכשירי דופא ובעיקר כחלק ממצב on/off.
דווח כי במצב ה-off, כאשר החולה חש קושי רב בתנועה, כאילו קפוא, נלווית לכך לעתים קרובות תחושת חרדה קשה ושלל הביטויים הגופניים שהוזכרו לעיל- התקף פאניקה, הקשר שבין השיתוק המוטורי והחרדה הנלוות לו אינו ברור לגמרי.

לעתים קרובות ניתן לראות הופעה בו זמנית של חרדה ודיכאון באותו חולה פרקינסון כרמז אפשרי לגורם אחיד, אך גם קשר זה עדיין לא ברור לחלוטין ונמצא במחקר ע"י מספר קבוצות בעולם.

הטיפול בהפרעות חרדה אצל חולי פרקינסון, מתחיל בצורך להכיר בכך כי תחושה זו הינה חלק בלתי נפרד מהמחלה ויש להתייחס אליה כמו לסימפטומים אחרים כרעד או איטיות. עם זיהוי הפרעת חרדה, יש לשקול מה תרומת הטיפול התרופתי למצב והאם ניתן להקל על חלק מהתחושות הנ"ל ע"י תאום מחודש של התרופות. במידה והפרעת החרדה גורמת להפרעה תפקודית, יש לטפל בה ע"י תרופות נוגדות חרדה ודיכאון המתאימות במיוחד לחרדות המלוות חולי פרקינסון.  

שיטות נוספות כדוגמת טכניקות הרפיה, פעילות גופנית ושיטות טיפול נפשיות נוספות, אף הן יכולות להביא להקלה משמעותית ללא צורך בתרופות נוספות. 

לסיכום, חרדה הינה תופעה נפשית חשובה הנלוות לעתים קרובות לשאר הסימפטומים הגופניים והנפשיים של מחלת הפרקינסון. הרקע הביוכימי מוחי של הפרעה זו בחולי פרקינסון עדיין לא ברור לגמרי, אך בחלקו קשור להפרעה המוחית הראשונית וחלקו תגובתי למצב, או קשור לטיפול התרופתי. הגברת המודעות להפרעה זו, תאפשר התייחסות עניינית ובכך תביא לשיפור הטיפול בתחושות מאוד לא נעימות וקשות אלו, המהוות לעתים את הגורם העיקרי לפגיעה התפקודית.

תפריט ניווט תחתון