הזעת יתר הינה תופעה שכיחה יחסית בחולי פרקינסון, אשר גורמת לעיתים קרובות לאי נוחות רבה.
כידוע, הזעה הינה אחד מהמנגנונים בהם משתמש הגוף לויסות משק החום הפנימי. במקרים בהם חום הגוף עולה, מופעלת מערכת העצבים האוטונומית אשר גורמת להזעה מוגברת. אידוי בזעה מביא לקירור הגוף.
בחולי פרקינסון קיימת לעיתים קרובות הפרעה בתפקוד המערכת האוטונומית אשר מביא לפגיעה במנגנון הפיקוח העצבי על הזיעה כמו גם לשינויים בויסות לחץ הדם, או הפרעה בתפקוד מערכת העיכול.
התקפי הזעת יתר בחולי פרקינסון הם משני סוגים עיקריים:
האחד, משני לתנועתיות יתר (דיסקינזיות) והינו תגובה תקינה של הגוף לשם קירור חום הגוף, אשר עולה על רקע הפעילות הגופנית המאומצת והממושכת. הזעה זו הינה בדרך כלל קלה יחסית ונראית נורמלית.
השני, התקפי הזעה פתאומיים וקשים כאילו החולה עבר מקלחת. התקפי הזעה קשים וקצרים יחסית אלו הינם חלק ממצבי ה-"OFF" של מחלת הפרקינסון ואופייניים לשלב מחלה מתקדם יחסית.
אומנם התקפי הזעה כאלו מתוארים בחולי פרקינסון כבר מתחילת המאה בתיאורים הראשוניים של חולי פרקינסון, אך מאז הכנסת הטיפול בדופא חומרתם ושכיחותם עלתה מאוד. למעשה מדובר בתופעה התקפית כמו התקפי ה-"OFF" והיא מופיעה כחלק מתת מינון של דופא.
מקור התופעה קרוב לוודאי בהפרעה בתפקוד ההיפוטלמי (מרכז הפיקוח על ויסות החום הפנימי במוח) אשר מתפתחת על רקע תהליך הניוון הראשוני של תאי דופמין וכן מוחמרת בשל חשיפה ממושכת לדופא.
מאמר חדש אשר פורסם השנה, דיווח כי במקרים של התקפי הזעה, טיפול בתכשירים אגוניסטים כדוגמת פרלודל, דופרגין או פרגוליד יכולים למנוע ההתקפים. תגובה זו לטיפול בתכשירים אגוניסטים, מוכיחה כי ביסוד התקף ההזעה עומד מצב של חוסר דופמין במוח.
