תפריט ראשי עליון

תפריט עמוד

תפריט עמוד

​מתוך עמוד הפייסבוק של איכילוב

שמי שאול מייזליש, נתרם כליה וזה הסיפור שלי: 19.6.2016 קומת הניתוחים הכירורגיים בבית החולים איכילוב. אני שוכב במיטה ועוד מעט קט אובל אל שולחן הניתוחים שמעבר לדלתות האטומות עליהן זוהרות המילים באדום "חדרי ניתוח – הכניסה אסורה". המטרה – השתלת כליה. ההיסטוריה שהביאה אותי לכאן חולפת במהירות במוחי. מחלת הסוכרת שהתחילה לפני כעשרים שנה והביאה לפגיעה באברי מטרה כמו עיניים, אבל גם הקריסה את הכליות, יצרה תהליך איטי של אי-ספיקה עד להתמוטטות הסופית של האיברים העדינים הללו ואז אתה חייב להיקשר למכונה, כדי לקבל מנת חיים שבועית.

שנה שלמה בטיפולי דיאליזה קשים, מתישים, מחייבים אותך לסדר חיים שונה לחלוטין. אתה מתחיל לחשוף על אופציות שונות כדי להיחלץ מן המצר. בודק אפשרויות של השתלה בחו"ל, מחפש תורם מתאים בסביבה הקרובה, הביולוגית והחברתית וכשכל האלטרנטיבות הללו נפסלות, אז (בשלל סיבות בריאותיות בעיקר) באה העמותה המופלאה "מתנת חיים" בראשותו של הרב ישעיהו הבר ופורצת לך אור גדול בחשיכה.

אז בא הטלפון המיוחל: "האם תוכל מהרגע להרגע להיכנס לפרוצדורה הניתוחית?" כמובן שהסכמתי. פאולינה כץ, מתאמת ההשתלות של בית החולים איכילוב, דחפה אף היא לכיוון ניתוח מידי.

הבדיקות הדקדקניות שעברתי והוועדה הממשלתית שאישרה את מועמדותי להשתלה והעובדה שגם התורם אושר בריאותית, לימדו על התאמה מלאה בינינו. נסעתי לביה"ח איכילוב שם נלקחו הדמים. עמוס במתחים ודריכות, עם המבחנה שלי ושל התורם. אחרי כמה ימים של המתנה בלב הולם ונרגש ולילות ללא שינה, נעניתי לבסוף "יש התאמה!".

את מאיר הולץ, התורם, ראיתי בעצם בפעם הראשונה בערב קודם הניתוח. מאיר בן 35, אב לארבעה, מתגורר בתקוע שביהודה והוא בין הממונים במשרד הבריאות על מעבר פלשתינאים לטיפולים רפואיים בבתי החולים בארץ.
התחבקנו והתנשקנו. מאיר סיפר לי באותו ערב כי כילד גמלה ההחלטה בליבו לתרום איבר מאבריו. הוא עשה זאת לאחר שראה כילד שנים רבות את דודו, יהודה וקסמן, מתייסר בטיפולי דיאליזה ביתיים. עכשיו, על מיטת הניתוחים, כאשר הכליה של מאיר כבר הוצאה בניתוח הראשון וממתינה לביתה החדש, אני עדיין זורם בתודעה קודם שההשפעה הנרקוטית תיישן אותי למשך חמש שעות הניתוח: "במה זכיתי? מדוע דווקא אני? האם אהיה ראוי למתנה כל כך גדולה? האם זה יצליח ולא 'אבזבז' את המעשה האלטרואיסטי הגדול ביותר שאדם יכול עשות, לתרום איבר מגופו כדי להעניק חיים לאחר?".

"בידך אפקיד רוחי", מלמלתי לעצמי, כשחומר ההרדמה עצם את עיניי.

אני מתעורר באגף לטיפול נמרץ במחלקה הכירורגית של בית החולים איכילוב, ערפילי הניתוח נמוגים אט אט. עדיין לא ניתן לדעת בוודאות אם הניתוח עבר בהצלחה. הקריטריון הוא מתן שתן ובדיקת תפקוד הכליה. המתח אדיר. אחרי יום אחד נאמר לי שנראה שהתפקוד תקין, אך יש צורך להמשיך ולהמתין. הלחץ יושב על הסרעפת. נשמעו תפילות בלי הפוגה, גם מחדרי וגם מן החדר השכן בו אושפז מאיר, כשהוא בתהליכי התאוששות. הרגשתי כיצד המילים "רפאני ואיוושע" מתממשות למול עיני. לאחר כיומיים הודיעו לי הרופאים שהכליה נקלטה היטב. הכי מרומם היה כשמאיר שמע זאת "זה היה רגע של גידול נפש שאינני זוכר כמותו", אמר לי. אכן, הכל תודות למאיר, שהעניק בשר מבשרו. איפה נשמע דבר כזה? זוהי גדולה אצילית שאין דומה לה.
כבר בשלבים הראשונים להתאוששות, אתה זוכה לביקורו של המנתח ד"ר יעקב גויכמן, שעמד בראש צוות ההשתלה. מקום הניתוח כואב מאוד, אבל על הכאב מאפילה תחושת האופוריה שמביא המבט בלוח המספרים של בדיקות הדם, אותם אתה רואה נגד עיניך. גם שיפור משמעותי במתן השתן.

הרופאים והאחיות במחלקה מבשרים לך שעכשיו מתחיל קרב חדש. הקרב על רמת החיסון של הגוף "מערכת החיסון שלך נמוכה, הורדנו אותה בכוונה. אתה חייב לעשות הכל כדי להתגבר על רצונו של הגוף לדחות את האיבר המושתל. כל זה כאמור אינו עומד בשום יחס לכך שאתה רואה שהקריאטינין שלך הוא 1.1 מספר שלא ראית כבר שנים רבות.

למחרת אני כבר רואה את מאיר מדדה במסדרון. גם אצלו הכאבים חזקים, למרות שהניתוח להוצאת הכליה נעשה בשיטת לפרוסקופיה והוא גם חוסך את כל נושא מיתון המערכת החיסונית והחששות מזיהומים. אני מספר למאיר שאני יוצא עם כלייתו לסיבוב במסדרון ובמבואה של המחלקה. מאיר אומר לי "בשמחה! בוא אלווה גם אני את הכליה שלי".

ההתמודדות אינה פשוטה. גם בתקופה הקשה של הדיאליזה וגם עכשיו, אתה לומד על הערך העצום של הכליה, שהמיתולוגיה מוסיפה לה ערך מוסף מוסרי. הרי הכליות הן, הן האיבר החיוני ביותר בגוף האדם והן משקפות את כל הפנימיות שלו, והיהדות כבר הכתירה את בורא עולם כ"בוחן כליות ולב". אבל דווקא ההתמודדות הפיזית הקשה מעלה בי את הצד הרוחני יותר. אני מגלה את עוצמות הרוח והנפש ואת התגברות המרחב האמוני שלי. ככל שהגוף בוגר ומתרסק, עולה ומתחזק הצד הנפשי והנשימתי. רק בו אני יכול עכשיו להיאחז, לחזק את היתדות הפנימיים ולא ליפול. זו תחושה חזקה מאין כמוה, כי ברור שאם חלה נסיגה מוראלית אמונית, כי אז אין שום סיכוי לעבור את הניסיון הזה. ראיתי באמת מסביבי אנשים, חלקם במצבים קלים משלי, שהיו חפים מאמונה חזקה ואכן הם נפלו לזרועות הייאוש. מי שמלווה אותי לאורך כל דרך ההשתלה הוא הרב ישעיהו הבר, יו"ר "מתנת חיים". לרב הבר יש יכולות מיוחדות לשלוף אדם מן החשיכה. השיחות עמו הפכו עבורי את כל התמונה לברורה ובהירה.

מרפאת ההשתלות באיכילוב הפכה למצפן שלי בהתנהלות החדשה שאחרי הניתוח. פרופ' רישארד נקש, ד"ר רוני ברוך והאחיות רותי ותמי, בודקים אותי פעמיים בשבוע והצוות מחליט על היקף התרופות, מה מותר ומה אסור בהתנהלות ביחס למערכת חיסונית נמוכה ואיך עליך להיערך למצב של היעדר נוגדנים בגוף. עולם חדש, ממש כמו מצבך הגופני החדש.

חודשיים מתום ההשתלה, אתה כבר מתהלך בכוחותיך, נוהג קצת, יוצא לעבודה מוגבלת, אבל הפכת בעצם לאדם שונה. קשה, קשה לקלוט עדיין את גודל המתנה שקבלתי ממאיר הולץ (שגם הוא שב כבר לעבודה סדירה). אבל התחושה היא עילאית.

תודה רבה לכולם, 
ממני, 
שאול

תפריט ניווט תחתון