ד''ר יעקב בן-חיים; מנהל היחידה לאורולוגיית ילדים; בי"ח "דנה דואק" לילדים
הרטבה מוגדרת כאיבוד שתן לא רצוני אצל הילד, שגילו מעבר לגיל המצופה להשגת שליטה במתן השתן. כאשר ההרטבה מתרחשת בעת השינה, היא מוגדרת כהרטבת לילה ובשעות היום היא מוגדרת כהרטבת יום. כאשר ההרטבה מופיעה לאחר תקופה יבשה של חודשיים ויותר, היא מוגדרת כהרטבה משנית, בעוד שהרטבה ראשונית הינה מצב של הרטבה מתמדת. הרטבת לילה הינה בעיה שכיחה מאוד בגיל חמש, כ- 15% מהילדים מרטיבים. מתוך מרטיבי הלילה כ-15% ישיגו שליטה מידי שנה, כך שבגיל 15 רק 1% עדיין ירטיבו בלילה. כ- 15% מהילדים שמרטיבים בלילה בגיל חמש מרטיבים גם ביום, כששיעור ההרטבה ביום יורד במהירות עם הגיל.
הגורמים להרטבה
הגורם להרטבה לא לגמרי ברור. קיימות מספר סיבות אפשריות להרטבה, ביניהן איחור בהתפתחות ובבשלות, הפרעה בתבנית השינה, הפרעה בקצב ההפרשה היומי של ההורמון האנטי דיאורטי וגורמים פסיכולוגיים. זיהום בכיס השתן הינו גורם לא שכיח, הגורם בעיקר להרטבת יום משנית ויכול לחלוף באמצעות טיפול אנטיביוטי. לעיתים נדירות קיימת אי שליטה במתן שתן מסיבות אורגניות, לרוב בעקבות פגיעה נוירולוגית בעצבים של כיס השתן.
הרטבה שכיחה יותר במשפחות גדולות ויש לה נטייה תורשתית – שכיח לראות מספר ילדים המרטיבים בלילה באותה משפחה. בנוסף הרטבת הלילה שכיחה יותר במשפחות מרובות ילדים הגרות בצפיפות. אצל תינוקות, ההשתנה היא רפלקסולוגית – כלומר כשכיס השתן מלא, התחושה מועברת לחוט השדרה, שגורם להשתנה על ידי כיווץ השרירי של כיס השתן יחד עם הרפיה מותאמת בו זמנית של סוגר השתן. בגיל שנה-שנתיים מופיעה בהדרגה תחושה מודעת למילוי כיס השתן, במקביל לעליה בקיבולת כיס השתן, ביכולת האגירה שלו ובשליטה רצונית שלו ברפלקס ההשתנה השידרתי.
היכולת להשתין ולהתאפק באופן רצוני מתפתחת לרוב בשנה שניה ושלישית לחיים, כך שרוב הילדים משיגים שליטה על השתן בגיל ארבע שנים. לרוב מושגת קודם שליטה על הצואה בלילה וביום, ורק לאחר מכן מושגת שליטה במתן השתן ביום ואחר כך בלילה.
הטיפול בהרטבה
חשוב להבין, שהטיפולים השונים דורשים שיתוף פעולה ומוטיבציה של הילד ומשפחתו. הטיפולים ממושכים, ועם הפסקתם חוזרת לעיתים ההרטבה.
- טיפול התנייתי (פעמונית) – בתחילת הרטבת לילה מצלצל פעמון ומעיר את הילד. כך מדוכא המשך ההשתנה במיטה והילד משלים את ההשתנה בשירותים. לאחר פעמים רבות כאלו, יביאו גירוי השלפוחית המלאה והתכווצותה לאפקט דומה והילד יתעורר בעצמו. לאחר ארבעה עד שישה חודשי טיפול, עומד שיעור הצלחה באמצעות שיטה זו על כ- 65%. כשלונות אפשריים במקרים בהם הילד לא מתעורר מהפעמון (שמעיר את כל המשפחה), או כתוצאה מהעדר שיתוף פעולה של הילד ומשפחתו. מתן חיזוקים על ידי תגמול הילד עבור לילות יבשים יכולה לשפר את הסיכוי להצלחה. הישנות של ההרטבה יכולה להופיע בעד 30% מהמקרים.
- החדרת מוטיבציה – באמצעות שיחת הסבר עם הרופא, תוך הבהרה שהילד אינו אשם בהרטבה. בנוסף, ניתן לצייד את הילד בלוח לסימון הלילות היבשים, ובכך לחזק את המוטיבציה. בטיפול זה עומד שיעור ההצלחה על כ- 25% בלבד, אך שיפור משמעותי מושג אצל כ- 70% מהילדים. כמו כן, ניתן לשלבו עם טיפולים אחרים.
- אימון השלפוחית – באמצעות שתייה מרובה והתאפקות ממושכת ניתן לשפר את קיבולת ויכולת האגירה בלחץ נמוך של כיס השתן.
- טיפולים תרופתיים – התרופה שנחשבת ליעילה ביותר בטיפול בהרטבת יום, מכילה תחליף של ההורמון האנטי דאורטי. התרופה ניתנת בצורת כדורים הנמסים בפה (אין צורך לבלוע) ואינה משפיעה על הפרשת ההורמון אצל הילד. השפעת התרופה מיידית ולכן ניתן לקחתה לפי הצורך, למשל בעת שהילד ישן אצל חברים או בנסיעה לטיולים. הטיפול יעיל בעד כ- 65% מהמקרים אך שיעור החזרה לאחר הפסקה הדרגתית של הטיפול גבוה – עד 40%. תרופה אחרת היעילה לטיפול בהרטבת לילה בקרב ילדים גדולים יותר, היא תרופה מקבוצת התרופות נוגדות הדיכאון, עם יעילות של עד 40% אך עם הפסקתה לרוב ההרטבה חוזרת. טיפול בעזרת תרופות אנטיכולינארגיות יעיל במיוחד במקרים של הרטבת יום הנגרמים מהתכווצויות בלתי רצוניות של כיס השתן ומתבטאים באיבוד שתן מתוך דחיפות. טיפול זה אינו יעיל להרטבת לילה.
- טיפול פסיכותרפי – יכול להיות יעיל במיוחד במקרים מורכבים, המלווים בהפרעות השתנה כגון התאפקות ממושכת או איבוד צואה. הטיפול כולל תמיכה רגשית, השתנה קצובה בקביעות של כל שעתיים בשעות היום.
