דלקת מפרקים שגרונית

רקע

דלקת מפרקים שגרונית הנה מחלה שכיחה, הפוגעת בכ-1% מן האוכלוסייה, בנשים בשכיחות גבוהה עד פי 3 מאשר בגברים. שיא הופעת המחלה הוא סביב גיל 40, אם כי היא יכולה להופיע בכל גיל - החל מילדים צעירים ועד מבוגרים מאד.

תסמינים

דלקת מפרקים שגרונית מתאפיינת בתהליך דלקתי רב מפרקי , לרוב סימטרי, בעיקר במפרקים הקטנים של כפות הידיים והרגליים. במקביל, רוב החולים מפתחים דלקת גם במפרקים אחרים: כתפיים, מרפקים, פרקי ירכיים, ברכיים וקרסוליים.
הדלקת מתאפיינת בכאב המלווה בחום מקומי, נפיחות ואודם. הכאב נוטה להופיע במנוחה, מגיע לשיאו באמצע הלילה ולקראת הבוקר, עם נוקשות בוקר משמעותית וטיפוסית. מבלי טיפול בתהליך הדלקתי, עלולים להיגרם שינויים בלתי הפיכים במפרקים, עם התפתחות עיוותים ומגבלות בטווח תנועת המפרקים. קיימים ביטויים נוספים למחלה, עם מעורבות חוץ מפרקית כגון עיניים, ראות, ועוד.

אבחון

אבחון דלקת מפרקים שגרונית נעשה בעזרת הסיפור הקליני הטיפוסי, ממצאים של תהליך דלקתי במפרקים בבדיקה הגופנית, ובדיקות מעבדה המצביעות על תהליך דלקתי עם עליה בשקיעת הדם ומדדים נוספים של דלקת. בכ-70% מן החולים, ניתן לאתר בדם את "הגורם השגרונתי". זהו נוגדן (חלבון), המאשר את האבחנה בחולים עם תמונה קלינית מתאימה, אך כשלעצמו הוא אינו מספיק על מנת לקבוע אבחנה, כיוון שהוא אינו ספציפי לדלקת מפרקים שגרונית, אלא מופיע במגוון רחב של מחלות, ואף עשוי להימצא בדמם של נבדקים בריאים. בשנים האחרונות, התווספה בדיקת דם בעלת סגוליות גבוהה יותר לאבחון של דלקת מפרקים שגרונתית, הקרויהANTI-CCP . הממצאים של בדיקה זו עשויים להיות נוכחים שנים רבות לפני המחלה, ועל כן היא עשויה להוביל לאבחון מהיר כבר בתחילת הסימפטומים. בשנת 2010, פורסמו קריטריונים חדשים לסיווג המחלה, וכעת הם מחולקים ל-4 קטגוריות: פיזור המפרקים המעורבים, נוכחות מדדים סרולוגים, עליה במדדי הדלקת ומשך התסמינים. קריטריונים אלה, מאפשרים אבחון בשלב מוקדם של המחלה.

טיפול

בעשור האחרון, הטיפול בדלקת מפרקים שגרונית עבר שינוי של ממש. מטרת הטיפול, הינה להגיע להפוגה או לרמת פעילות נמוכה של המחלה. זאת בהתאם למדדים, הכוללים את מספר המפרקים הרגישים והנפוחים, הערכת הרופא ומדדי הדלקת. בכדי להגיע למטרה, יש צורך בהערכת החולה מידי 3 חודשים. הטיפול מבוסס על תכשירים המשנים את מהלך המחלה, הנקראים (DMARDs- Disease Modifying Anti Rheumatic Drugs ). בשלב הראשון, נעשה שימוש ב-DMARDs סינתטיים, דוגמת מטוטרקסט, סלזופירין, ערבה או פלקניל, כטיפול בודד או בשילובם. לרוב, מקובל לנסות עד 3 תכשירים סינתטיים. אם המטרה לא הושגה, ניתן לעבור לטיפולים הביולוגיים, הכוללים כמה קבוצות תכשירים כגון (TNF רמיקייד, אנברל, יומירה או סימפוני), חוסמי אינטראקציה בין תאית כגון אורנסיה, נוגדי IL6 כגון אקטמרה ומדכאי תאי B, כגון מבתרה. לאחרונה, התווספה תרופה חדשה המשתייכת לקבוצה נפרדת הנקראת מולקולות קטנות, בשם קסלגנג, עם תוצאות טובות. כחלק מהטיפול, ניתן גם להיעזר בסטרואידים במינונים נמוכים, במטרה להביא לשיפור מהיר בתהליך הדלקתי.

לסיכום

דלקת מפרקים שגרונית הנה מחלה שכיחה יחסית, הגורמת לסבל, וללא טיפול עלולה להוביל למגבלות גופניות. בשנים האחרונות, חלה התקדמות רבה בטיפול בדלקת מפרקים שגרונית, עם יכולת לעצור את התהליך ברוב המקרים. קיימת חשיבות רבה לטיפול בשלבים המוקדמים של המחלה, על מנת למנוע נזק למפרקים ופגיעה באיכות חיי החולה.