מהי 'שושנת יריחו'?
שושנת יריחו (לישמניאזיס עורית) הוא זיהום של העור בטפיל חד תאי מיקרוסקופי, לישמניה, היוצר פצע אחד או פצעים מרובים. המחלה קיימת בדרך כלל בבעלי חיים ומהם היא מועברת לבני אדם. הטפיל מועבר מבעל החיים בעקיצתו הלילית של יתוש זעיר בשם זבוב החול. נקבות זבוב החול עוקצות בעל חיים ונדבקות בעצמן בטפיל. לאחר זמן, עלולות הזבובות לעקוץ בעל חיים אחר או בני אדם, ולהעביר אליו את הטפיל, החי במערכת העיכול שלהן. לאחר העקיצה, מתבסס טפיל הלישמניה בעור האדם ומתרבה תוך יצירת כיב או רובד דלקתי, אשר אינם נוטים להחלים במשך ימים ושבועות רבים. נגעים אלה אינם כואבים בדרך כלל. החלמת הפצע מתרחשת בדרך כלל באופן טבעי, אך עלולה להימשך חודשים ואף שנים. מחלת הלישמניאזיס התקיימה בישראל מאז ומתמיד, אך בעשרות השנים האחרונות התרחבה תפוצתה ומספר הנדבקים בה עולה בהתאם. המחלה נפוצה כיום בחלקים נרחבים בנגב ובעיקר באזור הערבה, ניצנה, הנגב המערבי ואזור ים המלח. כן היא מתפשטת בהתמדה באזורי יהודה ושומרון כולל מעלה אדומים ופרברי ירושלים, אזור עמק הירדן, הכנרת והגליל באזור כרמיאל. לישמניאזיס עורית נפוצה בחלקים גדולים של העולם ומטיילים - בעיקר בדרום אמריקה - שבים לארץ לאחר שנדבקו שם במחלה.
תסמינים של שושנת יריחו
לאחר עקיצה של נקבת זבוב החול, שלרוב אינה מורגשת או זכורה, מתחיל להתפתח נגע דמוי עקיצה, המתפתח לכדי כיב פתוח או רובד אדום. נגעים אלה יכולים להיות קטנים או נרחבים. במקרה של עקיצות מרובות של זבובה אשר נדבקה, מתפתחים נגעים מרובים באזורים שהיו חשופים לעקיצות, לרוב על הגפיים ועל הפנים. כיבים ונגעים חדשים אינם נוטים להופיע במקומות שלא נעקצו ישירות על ידי נקבת זבוב החול בעת ההדבקה. הפצעים בדרך כלל אינם מכאיבים במיוחד. זיהום משני בחיידקים יכול לסבך כיב לישמניאזיס ולהפכו לרגיש, גדול ומוגלתי. ללא טיפול, הכיבים נותרים במקומם חודשים רבים ואף שנים. לאחר הריפוי, נותרת במקום הכיב צלקת שקועה, העלולה להיות משמעותית מבחינה אסתטית.
אבחון
החשד לשושנת יריחו צריך לעלות, כאשר פצעים דמויי עקיצות אינם מחלימים, אלא במקום זאת מחמירים או נותרים באותו מצב, ללא סיבה נראית לעין. אדם ששהה לעת ערב או לילה באזור בו קיימת לישמניאזיס וסובל מפצעים כאלה, צריך להיבדק. אבחנה חד משמעית נעשית במציאת הטפיל בעור - משטח לישמניה מבוצע בהתבוננות מיקרוסקופית על זכוכית נושאת, עליה הונח נוזל שנלקח מהפצע ונצבע בצביעה מיוחדת הנקראת צביעת גימזה, לצורך הדגשת הטפילים והקלה על מציאתם. אפשרות נוספת, היא ביצוע ביופסיה – חיתוך ונטילה פיסת רקמה מהכיב והתבוננות מיקרוסקופית בה. השיטה החדשה יותר היא שיטת אבחון מולקולרית (PCR). מדובר בשיטה מאוד רגישה ויעילה, המאפשרת זיהוי החומר הגנטי של הלישמניה, ללא התבוננות ישירה בטפיל עצמו.
מהו הטיפול בשושנת יריחו?
ברוב המוחלט של המקרים, תתגבר המערכת החיסונית על טפיל הלישמניה והפצעים יחלימו. עם זאת, התהליך עלול להימשך זמן רב ולגרום לסבל ועוגמת נפש. מסיבה זו רצוי לטפל ברוב מקרי הלישמניאזיס העורי. כאשר פצעי הלישמניה הם מועטים ובממדים מוגדלים, ניתן לטפל בהם באופן מקומי. הטיפול יכול להתבצע באופן תרופתי או באופן פיזיקלי: משחת לישקוטן פותחה בישראל ונמרחת על פצע פתוח במשך כ-10 עד 20 ימים. רכיבי המשחה האנטיביוטיים קוטלים את הטפיל ומביאים לריפוי הפצע. במקרה של פצעים נרחבים יותר או סגורים, ניתן להזריק לתוך הנגע תמיסת תרופה הקרויה פנטוסטם, וכך להילחם בטפיל. פעמים רבות, נדרשות מספר הזרקות מדי כמה שבועות, כדי להביא לריפוי הנגע. הטיפול הפיזיקלי מתבצע באמצעות הקפאת הפצע בחנקן נוזלי, חימומו באור אינפרא אדום, או הקרנתו באור עז לאחר שנמרח בחומר המגביר רגישות לאור (טיפול פוטודינמי - PDT). במקרה של ריבוי פצעים, או של פצעים נרחבים ובעייתיים, יש לשקול טיפול סיסטמי. הטיפול הוותיק ביותר הוא תמיסת הפנטוסטם, המוזרקת לווריד במשך 10-28 ימים במסגרת אשפוז. טיפול יעיל זה כרוך בתופעות לוואי, שחלקן קשות ומסוכנות. תרופה חדשה יותר היא אמפוטריצין B, המשמשת גם כנגד פטריות. תרופה זו, בגרסתה הליפוזומלית, מאופיינת בתופעות לוואי קשות מועטות, אך עלותה גבוהה מאוד והיא ניתנת גם כן במסגרת אשפוז. הטיפול הסיסטמי החדש ביותר בישראל, מילטפוסין, נכנס לסל התרופות לא מזמן ונמצא יעיל כנגד לישמניאזיס בישראל. יחודו הוא במתן בטבליות דרך הפה. פרופיל הבטיחות של התרופה הוא טוב, למעט טרטוגניות (פגיעה בעובר במקרה הריון) וכאבי בטן קשים היכולים להיות מלווים בהקאות ושלשולים.
