מרכז חופים – טיפול יום לבני נוער

חופים עובד כי כולם בפנים, יחד. המחויבות שאנחנו מבקשים אינה תנאי טכני אלא הבסיס שעליו נבנה השינוי, ובזכותה כל נער ונערה יכולים לסמוך על קרקע יציבה מתחת לרגליים.

לפני שמדברים על הטראומה של בני הנוער בתקופת המלחמה הזאת, כדאי להפריד בין בני נוער שעמדו בסכנת חיים לבין שאר בני הנוער שלא התמודדו עם הטראומה באופן ישיר, אך חוו אותה באופן עקיף דרך טילים, אזעקות, ריצות לממ"ד וכד'. ההתמודדות שונה בין שני המקרים.

עניין נוסף הוא ההמשכיות של האירוע הנוכחי, שכן המלחמה עוד לא הסתיימה. אנחנו כמטפלים בדרך כלל נשאף להגיד למטופלים שעכשיו הם מוגנים, אבל באירוע הנוכחי לא תמיד אפשר להגיד את זה כשיש עדיין אזעקות, נשמעים קולות של בומים חזקים, יש משפחות של מפונים שלא נמצאות בבית והאירוע לא הסתיים מבחינתם כל עוד יש להם חברים וקרובים חטופים והם לא חזרו לביתם.

בכל מקרה אפשר להתעודד ולזכור שלנפש יש חוסן טבעי ומשאבים טבעיים שרובנו נוכל להתמודד עם מצבי טראומה. בימים הראשונים לאחר אירוע טראומתי תהיה תגובה אקוטית לסטרס שהיא תגובה טבעית למשהו לא טבעי. כמה ימים אחרי עד חודש תהיה תקופה שבה יש המשכות של תסמינים של מי שלא נרגעו מיד למרות שהאירוע הסתיים והם עדיין מתמודדים עם תקופת דחק.

לאחר כחודש ומעלה כשיש עדיין תסמינים – נכנסים למה שמתחיל להיות מוגדר מבחינה קלינית כפוסט טראומה ומה שעלול להתפתח לתופעה כרונית.

תגובות לטראומה אצל ילדים ונוער יכול להיות שונה מאוד ממבוגרים. אצל מבוגרים אנחנו מדברים בעיקר על חודרנות, זיכרונות, פלאשבקים ושיחזור של האירוע וכן על תגובות סטרס של הגוף. אצל בני נוער וילדים נראה תגובות שאולי בכלל לא מתקשרות לטראומה – כמו אי שקט, עצבנות או התפרצויות זעם לא ברורות.

הם פחות יודעים לתמלל את המצוקה שלהם, בטח הצעירים שבהם. הם יביעו את הטראומה בצורה אחרת דרך משחק. ילד או ילדה יכולים לשחק בבית בובות ופתאום לזרוק את כל הבובות, להרוס את החדרים או להפוך את הרהיטים כהדגמה למה שקורה בחיים שלהם.

מנגד, הם יכולים לשחק משחק חזרתי או משחק מצומצם בלי לרצות לשחק במשחקים שאהבו לפני האירוע. זה יכול להגיע גם עם פחד לצאת החוצה, חוסר תיאבון, סיוטים וחלומות בלילה.

דבר נוסף שיכול להופיע הוא היצמדות להורים, גם לילדים מתבגרים שנהגו לצאת לבד והיו עצמאיים לפני האירוע. הם לא רוצים לצאת לבד ומבקשים שילוו אותם לכל מקום. אצל ילדים ובני נוער שחוו טראומה יכולים להופיע תסמינים לא ספציפיים כמו מריבה עם ההורים כמו על מה לשים בסנדוויץ' או התפרצות זעם על דברים קטנים כמו מה לראות בטלוויזיה. לפעמים לוקח להורים זמן להבין שאלה תסמינים קשורים לטראומה.

תיתכן בהחלט תגובה לאירוע טראומתי, גם אם ללא נחווה באופן ישיר דרך חשיפה לאירועים בטלוויזיה או בסרטונים. יש ילדים שיותר בסיכון כי הם חיים בסביבה עם יותר אזעקות.

למרות שעדיף לצמצם למינימום את החשיפה לאירועים קשים במסכים אצל הילדים, מנגד לא כדאי להסתיר מהם מה שקורה. הילדים שומעים מחברים וגם צורכים מידע ברשתות ולכן מומלץ שערוץ התקשורת יהיה דרך ההורים, המבוגרים, שיכולים לתווך את הסיפור. בתקשורת הרי רוצים שהסיפור יהיה כמה שיותר בומבסטי וחזק, ואילו אנחנו כהורים רוצים לספר להם סיפור רגוע יותר ולהסביר שהטראומה הסתיימה, שהם במקום מוגן, שהצבא והמדינה חזקים ובשליטה מלאה על הדברים. חשוב לבנות עבור הילדים נרטיב חדש וגם להשתדל להרחיק את הסיפור מהם, נניח בצורה כזאת: 'זה קרה ליד הגדר, רחוק מכאן. אנשים רעים הצליחו להפתיע אותנו וזה עכשיו נגמר. אנחנו נתמודד ואנחנו חזקים'. חשוב לבהיר לילדים שאנחנו כאן בשבילם בכל שאלה שמתעוררת ושלא יחששו לשאול כי אמא או אבא לא מדברים על זה.

אם עבר מעל חודש והתסמינים נמשכים כדאי לפנות לאיש מקצוע, יש לכך קשר לרמת החשיפה למדיה, ככל שהיא מתמשכת וגבוה יותר הנער או הנערה יכולים להמשיך לסבול מהתסמינים.

אם ההורה בתסמונת טראומה כלשהי ומגיב בעוצמה לאירועים זה משפיע על הילדים. אם ההורה סוחב מהעבר שלו טראומה ממצבים בעבר שמתעוררת מחדש זה בהחלט משפיע על הילדים. תחושת הביטחון שההורים נותנים לילדים מאוד חשובה ועוזרת לילדים להתמודד עם מצבים לא פשוטים. כדאי לצמצם חשיפה לחדשות בפני הילדים.

אם ההורים יותר מאוזנים, מודעים ויודעים לטפל בעצמם זה תמיד ישפיע לטובה על הילדים ומרגיע אותם. יש משפחות שפונות אלינו במסגרת 'איכילוב עוטף' ואנחנו בוחרים לעבוד קודם כל עם ההורים. יש לזה השפעה פלאית על הילדים.

שיח פתוח זה הכי חשוב. אם ילד, גם קטן, ראה פוסטר של החטופים הוא צריך להרגיש בנוח לשאול את ההורים במה מדובר ואם התפרסם משהו בתקשורת שלא ברור לו הוא צריך להרגיש בטוח לבוא ולשאול. לא כדאי שהנושא יהיה מין טאבו שאסור לדבר עליו בבית ומדובר רק בלחישות בין ההורים. כמובן שצריך להתאים את הכול לרמה ההתפתחותית של הילד, לכל גיל יש שיח שמותאם לו.

במקרים רבים בני נוער יפנו לקבוצת השווים שלהם, ידברו עם החברים או במקסימום עם המדריך בצופים. אבל בתקופה הזאת ייתכן שיזדקקו יותר לקרבת ההורים ולשיח עימם. אפשר להגיד להם בעדינות שאתם יודעים שיש ברשת סרטונים אלימים שמופצים ולשאול אם צפו בהם, לנסות לפתוח בשיחה פתוחה בלי שיפוטיות. להסביר שצפייה בסרטונים האלה יכולה לצלק את הנפש בצורה שאין ממנה חזרה. אפשר להסביר שהצפייה בהתחלה יכולה לתת תחושה של שליטה – אבל בהמשך יכולה לבוא לידי ביטוי בדמיונות ובמחשבות קשות. לבקש שימנעו מהטיקטוק והטלגרם ככל האפשר. ההורים צריכים בתקופה הזאת לחזור להיות ההורים המגוננים, גם אם הילדים כבר בוגרים.