סוכרת, מחלות לב ותסמונת מטבולית לאחר השתלת כבד

תחלואה מאוחרת לאחר השתלת כבד (כלומר מעל 5 שנים לאחר ההשתלה), לרוב אינה קשורה לתפקוד השתל אלה לשיעור מוגבר של תחלואת לב וכלי דם וממאירויות ביחס לאוכלוסייה הכללית. אחד האתגרים המרכזיים בטיפול במושתלי כבד הינו המניעה של סיבוכים ארוכי טווח אילו.

מושתלי כבד הם בסיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם בשיעור המגיע ל- 10% לאחר 5 שנים ועד רבע מהחולים 10 שנים לאחר ההשתלה. תחלואת לב וכלי דם הינה גורם מרכזי גם בתמותה קצרת הטווח לאחר השתלה (30 יום) ומהווה כ- 40% ממקרים אילו.

שכיחות התסמונת המטבולית (כלומר צבר גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם- השמנה בטנית, הפרעות בשומנים בדם, לחץ דם מוגבר, טרום סוכרת) גבוהה יותר בקרב מושתלי כבד בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ומגיעה למעל 50%.

גורמי הסיכון למחלת לב וכלי דם מתחלקים לכאלו הקיימים קודם להשתלה כמו גיל, מין, מוצא, תחלואה קיימת כמו סוכרת, יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ופרפרור פרוזדורים. שחמת על רקע מחלת כבד שומני קשורה לסיכון מוגבר פי 4 להתפתחות מחלות לב בהשוואה לחולי שחמת מסיבות אחרות. יחד עם זאת, קיימים גורמים נוספים הקשורים למהלך סביב ולאחר ההשתלה התורמים לעלייה בסיכון כמו שימוש בתרופות נוגדות דחייה ופגיעה בתפקוד הכלייה.

סוכרת הקיימת אצל מטופלים קודם להשתלה מוכרת כאחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על תחלואה לאחר ההשתלה, כולל נטייה לזיהומים והיפרגליקמיה לאחר ההשתלה. התפתחות סוכרת חדשה לאחר השתלה היא בין הסיבוכים המטבולים השכיחים ביותר (20-38%),  וקשורה לעלייה בסיכון לתחלואת לב וכלי דם.

ההשפעה המטבולית של התרופות נוגדות הדחייה הינה משמעותית. שימוש בסטרואידים, הנעשה לרוב בעיקר בתקופה הסמוכה להשתלה, יכול לגרום באופן ישיר להתפתחות תנגודת לאינסולין. מעכבי קלצינורין (CNI- calcineurin inhibitors) יכולים להשפיע על התפתחות סוכרת (בעיקר טקרולימוס) ויתר לחץ דם (בעיקר ציקלוספורין), בעוד שימוש בתרופות מסוג מעכבי mTOR (אברולימוס, סרטיקאן) נקשר לסיכון לדיסליפידמיה.

כחלק מניהול המטופלים בתקופה שלאחר ההשתלה, המגמה  כיום היא להפחית כמה שניתן את מינוני התרופות על מנת להקטין את השפעתן המטבולית, כמו גם להתערב מוקדם ככל הניתן ובאופן מניעתי מבחינת המלצות לאורח חיים ותזונה לאחר ההשתלה. מלבד ההיבט של מניעה חשוב גם לטפל מוקדם ככל הניתן ובאופן מיטבי בתחלואה מטבולית.