תסמונת מטבולית

מהי התסמונת המטבולית?

התסמונת המטבולית מייצגת מישלב של גורמי סיכון, הכוללים השמנה (בעיקר בטנית), הפרעה למשק השומנים, תנגודת לאינסולין, כבד שומני ויתר לחץ דם. צבר זה של הפרעות מטבוליות מופיע בשכיחות גבוהה יחדיו, במנגנון שאינו ברור דיו, ומהווה גורם סיכון חשוב להתפתחות סוכרת מסוג 2 ותחלואה קרדיוסוקלארית.

כיצד מאובחנים בתסמונת המטבולית?

עמידה בשלושה מתוך חמשת הקריטריונים, משמעה שהאדם סובל מהתסמונת מטבולית:

• היקף מותניים גדול (מעל 102 ס"מ בגברים ומעל 88 ס"מ בנשים)
• רמת טריגליצרידים ≥ 150 מ"ג%
• רמת HDL < 40 מ"ג % בגברים ו<50 מ"ג % בנשים
• לחץ דם סיסטולי ≥ 130 מ"מ כספית ו/או דיסטולי ≥ 85 מ"מ כספית (וגם לחץ דם גבוה המצריך טיפול בתרופות, גם אם הוא תקין כרגע).
• רמת גלוקוז בצום ≥ 100 מ"ג%

שכיחות התסמונת המטבולית עולה במקביל לשכיחותה העולה של מגיפת ההשמנה. חשוב לציין, כי למעלה ממחצית המתבגרים השמנים לוקים בתסמונת המטבולית. גורמי סיכון נוספים הינם גיל, אורח חיים יושבני (לא פעיל), סיפור משפחתי של סוכרת מסוג 2 ותיתכן גם השפעה של תזונה לקויה של האם בהריון על העובר.

מנתוני חיל הרפואה בצה"ל, ניתן לראות כי באוכלוסיה הישראלית קיימת עלייה הדרגתית בשיעור התסמונת המטבולית בגילאים הצעירים, באופן ליניארי, הן בנשים והן בגברים. בגילאי ה-20, שיעור התסמונת הוא כ-7.4% בקרב הגברים וכ-3.8% בנשים. בגילאי ה-40 המוקדמים, שיעור זה מזנק לכ-25.9% בגברים ולכ-16% בקרב הנשים. העליה בשיעור התסמונת המטבולית, נמשכת בדרך כלל עד לגילאי 50 ואז מתייצבת.

מהן השפעות התסמונת המטבולית?

כאמור, המנגנון באמצעותו נוצרת התסמונת אינו ידוע, אך מקובל לחשוב כי התנגודת לאינסולין מקשרת בין התסמינים השונים.

ההפרעה לפעילות האינסולין מביאה ליצור יתר על ידי הלבלב, עד שהוא כושל, ומופיעה עלייה בערכי הסוכר עד להתפתחות סוכרת גלויה. בנוסף לתנגודת לאינסולין, גם להשמנה מרכיב מרכזי בפיתוח התסמונת המטבולית והסוכרת. תאי השומן הבטני הינם תאי שומן פעילים, אשר מרבים להפריש מתוכם חומרים דלקתיים, חומצות שומן חופשיות ותוצרי חמצון.

חומרים אלה מופרשים אל מחזור הדם ומחוללים סדרה של שינויים, המביאים להתפרצות התסמונת המטבולית. הם עלולים להגביר את לחץ הדם, לתקוף את דפנות כלי הדם ולהחיש היווצרות טרשת עורקים, להפריע לפעולת האינסולין, להצטבר בכבד ולגרום ל"כבד שומני" (עד לכדי פיתוח אי ספיקה כבדית), ולפגוע ביכולת פעולת הלב.

סיבוכים נוספים המופיעים, הינם הפרעות למשק השומנים ופיתוח תסמונת השחלות הפוליציסטיות (המלווה באי סדירות מחזור, שיעור יתר ואקנה). אנשים הלוקים בתסמונת המטבולית' נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה לפתוח תחלואה קרדיווסקולארית (מחלות לב וכלי דם, שבץ מוחי) ותמותה. ממחקרים אחרונים עולה, כי הסיכון לפתוח סכרת ותחלואה קרדיווסקולארית הינו מוגבר עד פי 2-5 באנשים עם תסמונת מטבולית ושיעורי התמותה הכוללים (מכל סיבה שהיא) עולים בכ-60%. נוכחות של מחלה טרשתית (מחלת לב, שבץ, מחלת כלי דם פריפרית), היקף מותנים גבוה ושלושה גורמי סיכון נוספים, מעלים את הסיכון לפתוח סוכרת עד פי 10.

כיצד מטפלים בתסמונת המטבולית?

נכון להיום, לא קיים טיפול ספציפי לתסמונת המטבולית או למצבור גורמי הסיכון הנכללים בה. בעבר הלא רחוק, השתמשו בתרופות לירידה במשקל על מנת לעכב את פיתוח התסמונת המטבולית, אולם למרבה הצער מרבית התרופות הללו הורדו מן המדף, בעקבות תופעות לוואי קשות כגון דיכאון והגברת תחלואה לבבית. לפיכך, הטיפול היעיל ביותר כעת בתסמונת המטבולית, הוא באמצעות דיאטה (הורדה של 500-1000 קלוריות מהצריכה היומית) ופעילות גופנית (30-60 דקות פעילות ליום בעצימות בינונית), כאשר בד בבד יש לטפל בסיבוכיה, כולל יתר לחץ הדם, וההפרעה בשומני הדם, בטיפול כוללני מתאים, ואם יש צורך - התאמת טיפול תרופתי, לעיתים באמצעות מספר תרופות.

חשוב לציין, שגם ירידה במשקל של 10% ממסת הגוף, משפרת את מידת העמידות לאינסולין ואת ערכי לחץ הדם, כבר בתוך 3 חודשים, והשפעתה החיובית נותרת גם כשנה לאחר ההתערבות. בקבוצת הסיכון הגבוהה לפיתוח סוכרת, ניתן גם לטפל במטפורמין או אקרבוז, ובכך להוריד את שיעורי פיתוח הסכרת בכ 40% ו-30% בהתאמה.

תסמונת המטבולית לאחר השתלת כבד

שכיחות התסמונת המטבולית (כלומר צבר גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם- השמנה בטנית, הפרעות בשומנים בדם, לחץ דם מוגבר, טרום סוכרת) גבוהה יותר בקרב מושתלי כבד בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ומגיעה למעל 50%.

גורמי הסיכון למחלת לב וכלי דם מתחלקים לכאלו הקיימים קודם להשתלה כמו גיל, מין, מוצא, תחלואה קיימת כמו סוכרת, יתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ופרפרור פרוזדורים. שחמת על רקע מחלת כבד שומני קשורה לסיכון מוגבר פי 4 להתפתחות מחלות לב בהשוואה לחולי שחמת מסיבות אחרות. יחד עם זאת, קיימים גורמים נוספים הקשורים למהלך סביב ולאחר ההשתלה התורמים לעלייה בסיכון כמו שימוש בתרופות נוגדות דחייה ופגיעה בתפקוד הכלייה.

סוכרת הקיימת אצל מטופלים קודם להשתלה מוכרת כאחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על תחלואה לאחר ההשתלה, כולל נטייה לזיהומים והיפרגליקמיה לאחר ההשתלה. התפתחות סוכרת חדשה לאחר השתלה היא בין הסיבוכים המטבולים השכיחים ביותר (20-38%),  וקשורה לעלייה בסיכון לתחלואת לב וכלי דם.

ההשפעה המטבולית של התרופות נוגדות הדחייה הינה משמעותית. שימוש בסטרואידים, הנעשה לרוב בעיקר בתקופה הסמוכה להשתלה, יכול לגרום באופן ישיר להתפתחות תנגודת לאינסולין. מעכבי קלצינורין (CNI- calcineurin inhibitors) יכולים להשפיע על התפתחות סוכרת (בעיקר טקרולימוס) ויתר לחץ דם (בעיקר ציקלוספורין), בעוד שימוש בתרופות מסוג מעכבי mTOR (אברולימוס, סרטיקאן) נקשר לסיכון לדיסליפידמיה.

כחלק מניהול המטופלים בתקופה שלאחר ההשתלה, המגמה  כיום היא להפחית כמה שניתן את מינוני התרופות על מנת להקטין את השפעתן המטבולית, כמו גם להתערב מוקדם ככל הניתן ובאופן מניעתי מבחינת המלצות לאורח חיים ותזונה לאחר ההשתלה. מלבד ההיבט של מניעה חשוב גם לטפל מוקדם ככל הניתן ובאופן מיטבי בתחלואה מטבולית.

האבחון והטיפול בתסמונת מטבולית מתבצעים במסגרת מרפאה לטיפול בתסמונת מטבולית במכון האנדוקריני במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), המתמחה באבחון, טיפול ומעקב רפואי בתחום זה.