מדוע מבוצעת הפעולה?
אפנדיציטיס (appendicitis) היא דלקת חריפה של התוספתן (ומכאן שמה השגור, 'אפנדיציט'). דלקת זו שכיחה בעיקר בגילאים 20-40, אך תיתכן בכל קבוצת גיל. דלקת התוספתן מאופיינת בכאב בטן עמום שמתחיל באזור מרכז הבטן ומתפשט לעבר החלק הימני התחתון, ובהרגשה כללית רעה, הכוללת גם חום, הקאה ושלשול.
מקובל לחשוב כי התוספתן הוא חלק ממערכת העיכול שהתנוון לאורך שנות ההתפתחות והאבולוציה של גוף האדם. תפקידו כיום אינו מוגדר, אם כי ייתכן שיש לו חלק במערכת החיסון של הגוף.
התוספתן הוא מקטע צר של המעי שקוטרו כסנטימטר, ואורכו 3-10 סנטימטרים. התוספתן מסתעף מהמעי הגס הימני, בנקודת החיבור של המעי הדק למעי הגס, ומהווה מעין 'dead-end' (דרך ללא מוצא) בקצה המעי הגס. אצל מרבית האנשים יימצא התוספתן בבטן הימנית התחתונה, אך לעתים ניתן למצוא אותו גם באגן, סמוך לגב, מאחורי המעי הגס, ואף באזור הכבד, בבטן הימנית העליונה.
אבחנה חד משמעית של דלקת התוספתן עשויה להיות קשה, מאחר וסימני המחלה כלליים, ואופייניים למגוון מחלות בטן אחרות.
כיום, כחלק מתהליך האבחון, מקובל לבצע סריקת CT או אולטרה סאונד בטן, כדי לאשר או לשלול את האבחנה. חשיבות האבחון גבוהה, מאחר וללא טיפול מתאים, מצבו של המטופל עלול להחמיר, החום צפוי לעלות וההקאות יחמירו. במקרה של ניקוב התוספתן, המטופל עלול לסבול מחום גבוה, צמרמורת, וכאבי בטן חמורים ומפושטים, עד כדי סכנת חיים של ממש.
הטיפול המקובל והשגרתי בדלקת התוספתן הוא ניתוחי, ובמהלכו נכרת התוספתן המודלק. דלקת חריפה של התוספתן מחייבת ניתוח דחוף, אך תיתכן גם דלקת כרונית שאינה כרוכה בסיכון לניקוב התוספתן. במקרה זה ניתן לקבוע את מועד הניתוח בהתאם לרצונו של המטופל.
יש לציין שאצל כ- 2-3% מהמטופלים שמנותחים לצורך טיפול בדלקת התוספתן, מתברר במהלך הניתוח כי האבחנה היתה שגויה, וכי למעשה לא היה כלל צורך בניתוח.
שיעור "טעות" זה נחשב לסביר ומקובל בעולם הרפואה, בשל הקושי בשלילת אבחנה של דלקת התוספתן כאשר קיימים הסימפטומים האופייניים לה, ומשום שבשיקולי בטיחות המטופל – עדיף לבצע ניתוח קטן ושגרתי, מאשר לקחת את הסיכון של תוספתן שיתפוצץ בבטן, ויביא לסכנת חיים.
מהן התוצאות המצופות מהפעולה?
ניתוח זעיר-פולשני לכריתת התוספתן צפוי לפתור את הבעיה במלואה. לאחר ההתאוששות מהניתוח, צפוי המטופל לחזור לחיים שגרתיים לחלוטין, ואין עליו כל מגבלות רפואיות שהן.כיצד מבוצעת הפעולה בפועל?
ניתוח לכריתת התוספתן מבוצע בשיטה לפרוסקופית (זעיר-פולשנית), בהרדמה כללית, שמשמעותה כי המטופל ישן שינה עמוקה, אינו חש כל כאב, ואינו מודע כלל למצבו.
סמוך למועד תחילת הניתוח יחובר המטופל לאינפוזיה דרכה יזליף המרדים חומרי הרגעה על מנת להפחית את תחושת החרדה של המטופל. בעבר היה נהוג לבצע ניתוח זה בגישה פתוחה (כלומר: בחתך רחב), שחייבה את פתיחת הבטן – אולם שיטה זו נזנחה כמעט לחלוטין, וכיום מקובל לבצע את הניתוח בטכניקות לפרוסקופיות (זעיר-פולשניות).
בתחילת הניתוח, יבצע המנתח 2-3 חתכים קטנים בבטן, דרכם יוכנסו כלי הניתוח. הלפרוסקופ, שבקצהו מצלמה, יוחדר דרך חתך נוסף באזור הטבור. במהלך הניתוח, ניתן לצפות באזור המנותח על גבי צג בחדר הניתוח. על מנת להקל את הגישה אל אזור התוספתן, ינפח המנתח את הבטן בעזרת גז פחמן דו חמצני. התוספתן ינותק מאספקת הדם, וייכרת. בסיום הניתוח, החתכים יתפרו או יודבקו, ויחבשו.
על אף היתרונות שבשיטה הלפרוסקופית, שכוללים חתכים קטנים יותר (ולכן פחות צלקות ופחות כאב לאחר הניתוח), וכן זמן אשפוז והתאוששות קצרים יותר, הניתוח אינו מתאים לכל מקרה או לכל מטופל. במקרים מסויימים יתכן ויהיה צורך לעבור לניתוח בגישה פתוחה, שמשמעותו חתך גדול יותר. בדומה לכריתה בלפרוסקופיה, התוספתן ינותק מאספקת הדם, ויכרת. לאחר מכן, יתפור המנתח את החתך (או שיהדק אותו בסיכות) והאזור יחבש.
ההחלטה על מעבר לניתוח בגישה פתוחה תתקבל במהלך הניתוח, בהתאם לשיקוליו של המנתח, ולמצב בפועל, (למשל אם נגרם דימום מסיבי, או אם קיים קושי להגיע אל התוספתן באמצעים הלפרוסקופים).
באיזו הרדמה ישתמשו במהלך ביצוע הפעולה?
כללית, ולרוב גם הרדמה מקומית באזור החתכים בכדי להפחית את הכאבים לאחר הניתוח.
כמה זמן אמורה להימשך הפעולה?
1/2 - 1 שעות.אחוזי ההצלחה וסיכונים
הסיבוכים הכירורגים בניתוח זה כוללים זיהום, דימום, ופגיעה באברים סמוכים בחלל הבטן ומערכת העיכול.
לאחר הניתוח עלולים לסבול מכאב בחתכי הניתוח ובאזור הכתפיים, עקב לחץ הגז על הסרעפת. כאב זה יחלוף תוך שעות עד ימים.
לעיתים, בשל תהליך הזיהום המקומי בבטן בשל הדלקת בתוספתן עשויים להתפתח בשבועות לאחר הניתוח זיהומים בחלל הבטן (קולקציות מזוהמות/אבצסים) ולכן לרוב לאחר הניתוח ובעיקר כאשר המחלה בשלבים מתקדמים יש להמשיך טיפול אנטיביוטי למספר ימים לאחר הניתוח. משך הטיפול נקבע לפי הממצאים בניתוח.
באופן כללי, הרדמה כללית בילדים בטוחה ביותר ואינה מסוכנת יותר על אף גילם הצעיר. סיכוני ההרדמה הכללית כוללים חנק וחסימה של נתיב האוויר, נפילה פתאומית של לחץ הדם והדופק, ואף פגיעה בשיניים או במיתרי הקול בעקבות החדרת צינורות לקנה הנשימה. אצל חלק מהמנותחים תיתכן תגובה אלרגית לחומרי ההרדמה. יש לציין כי סיכון זה אינו משמעותי עבור מטופל שנותח בעבר בהרדמה כללית. ילדים בריאים יכולים לעבור הרדמה כללית ללא חשש מוגבר מאירועים חריגים.
איך להתכונן לניתוח ולאשפוז בביה"ח?
- יש להצטייד בסיכום רפואי מרופא המשפחה או מהרופא המטפל, שכולל אבחנות ותרופות שהמטופל לוקח, על מנת שהצוות הרפואי יקבל את מירב המידע האישי והרפואי.
- בחלק מהמקרים ידרש המטופל לבצע בדיקות דימות לפני קבלת ההחלטה על הניתוח כגון בדיקת אולטרה סאונד או סריקת CT (טומוגרפיה ממוחשבת).
מה יקרה אחרי הניתוח?
בסיום הפעולה יועבר המטופל להתאוששות של כשעתיים במחלקת ההתאוששות, כדי לאפשר התעוררות איטית ובטוחה מהניתוח. בהמשך, יועבר המטופל למחלקה. במחלקה יסייעו לו לרדת מהמיטה ולשבת בכורסה.
ניתוח לפרוסקופי כרוך באשפוז של כיומיים, ואילו ניתוח בגישה פתוחה כרוך באשפוז של כחמישה ימים.
לרוב לאחר הניתוח (וההתאוששות מההרדמה) ניתן לאכול ולשתות ללא מגבלה.
משככי כאבים ניתנים לכל מטופל/ת לאחר ניתוח באופן קבוע ובמידה ויש כאב חזק ניתן כמובן לתת תוספת של משככי כאבים נוספים
ומה יקרה לאחר השחרור מביה"ח?
ניתן לשוב לשגרה תוך כשלושה שבועות לאחר הפעולה.
בשבועיים לאחר הפעולה מומלץ להמנע מפעילות פיזית מאומצת. במידה והמטופל סובל מתשישות או סחרחורת, מומלץ שימנע מנהיגה.
יש להקפיד לשמור את אזור החתכים יבש ונקי.
כשבוע-שבועיים לאחר הניתוח יש להגיע לביקורת במרפאת המחלקה.
בכל מקרה של עליית חום מעל 38 מעלות ניתן להתקשר למחלקה ולהתייעץ עם הרופא/ה התורנים. במידת הצורך, יש לפנות לחדר המיון/מלר"ד לצורך המשך ברור.
