העובדים מהבית שעוד לא מבינים את ההשלכות של הבידוד החברתי, הנוער שפספס שלב חשוב בהתפתחות והמבוגרים שהפכו פגיעים יותר * המסים שאנחנו עוד משלמים לקורונה
מגפת הקורונה אומנם עוד לא הסתיימה רשמית, אבל ברחוב יש כבר אווירת סוף קורס ושחרור כללי: כבר לא צריך מסכות, האירועים וההופעות חזרו והטיסות שוב מלאות.
זה הזמן להבין איזה מחיר, נפשי ופיזיולוגי, שילמנו על המגפה הזאת שביום אחד הפכה לנו את החיים והציגה לנו משהו שלא ממש הכרנו.
לצורך הדיון גייסנו את ד"ר נצח גורן, פסיכולוג רפואי, מנהל מערך הנפש במכון כאב באיכילוב, שיסביר קצת על התופעה מניסיונו ומההתרשמות שלו ממטופליו.
"לקורונה היו בשנתיים האחרונות השפעות ניכרות על המצב הנפשי של רובנו", אומר גורן. "אפשר לחלק את ההשפעה הנפשית לשתי רמות: הרמה הראשונה, היא זו שניכרה בתחילת המגפה, בגלים הראשונים, והתאפיינה בחרדות שנגרמו מאי ודאות. משהו השתבש בחיים של כולנו, השגרה הופרה והיינו צריכים להגדיר מחדש את ה"סטינג" שלנו. הסגרים הביאו איתם חששות בכל יציאה מהבית: חשש להידבק בהליכה לקניות בסופר, חשש להתקרב לאנשים או לגעת בטעות במשהו שעלול להדביק אותנו ולגרום לנו לחלות במחלה נוראית ולא מוכרת. כל התפיסות והאמונות שלנו בקשר לרמת הביטחון שלנו התערערו", הוא מסביר.
"הרמה השנייה מתייחסת להמשך תקופת הקורונה: ככל שעבר הזמן והריחוק החברתי העמיק, התגלו יותר תסמינים של דיכאון. ואנחנו רואים את זה בהרבה שכבות גיל: אצל מבוגרים מקבוצות הסיכון מגיל 60 פלוס, אצל צעירים ואנשים בגיל הביניים שעברו לעבוד מהבית וגם כמובן אצל ילדים ונוער. אנשים התרחקו חברתית, יצאו פחות והלכו פחות להופעות ונוצרה חוויה של בידוד חברתי ודאון כללי.
"בגיל התיכון, למשל, נערים ונערות מפתחים מיומנויות תקשורת קריטיות, מעבר למה שהם יודעים עד אותו שלב. הקורונה מנעה מהם, לפחות בשנה וחצי הראשונות, לפתח את היכולות האלה ברמה של חשיפה נורמלית, נמנעה מהם האופציה לתרגל את זה. הם יכולים להיות בעיכוב בהתפתחות הזאת שיכולה להוביל להתגברות של חרדה חברתית וגם לתופעות פסיכוסומטיות והפרעות של כאב לא מוסבר".
מה עם אנשי המשרדים, אלה שעבדו בבית?
"אני בהחלט רואה שבהתחלה היה לרוב האנשים כיף וסקסי לעבוד בבית, והיו אפילו מחקרים שהראו שרמת הפרודוקטיביות בבית לא יורדת ואף עולה, אבל ככל שנקף הזמן התחילו הבעיות. מטופלים בגילאי 40 לערך, למשל, הגיעו עם שאלות של אמצע החיים, שאלות שהודחקו ושלא היה זמן להתמודד איתם בחיים של לפני הקורונה החלו לצוץ.
"העבודה מהבית הובילה לבדידות ולהתעסקות בשאלות מהותיות על החיים ועל הזדקנות. פעמים רבות מגיעים אלי מטופלים בגילאים אלה שמדווחים על פחדים ממוות אשר הם לא יודעים להתמודד אתם ובעקבות זאת נכנסים למצוקה נפשית.
מה הבעיה עם מחשבות על אמצע החיים?
"אלה שאלות שבטיפול או באמצעים אחרים יכולים להביא לצמיחה, אך ללא יד מכוונת זה עלול להוביל לקושי ולהתבוססות אובססיבית בסדקים שישנם. החשיבה הזאת משולה לשקיעה בחול טובעני, כך שככל שאנחנו דשים יותר בנושאים הללו, שוקעים יותר"
"אני רואה הרבה יותר עובדי הייטק שמתעקשים להמשיך ולעבוד מהבית, למרות שבחלק מהמקרים זה עלול לפגוע בהם, לפעמים גם בלי שהם מודעים לפגיעה שמביא בידוד חברתי".
אז ישיבה פיזית שונה מישיבה שקורית בזום?
"ברור. מגיעים לישיבה, מכינים קפה ביחד, יש ריכולים וצחוקים - בזום זה לא קיים. אז אולי זה יותר פרודוקטיבי, אבל זה לטעמי הרבה פחות מוצלח מבחינת הבריאות הנפשית של העובדים.
"זה גם יכול ללכת לחרדות לגבי העתיד ולחרדה סביב בריאות. כשאתה רווק, לבד בדירה בתל אביב, זה יכול בהחלט להוריד את מצב הרח ולהביא לתחושת ייאוש.
"אבל לא רק הפרעות נפשיות, יש גם הפרעות גופניות. אנשים מבוגרים התחילו את תקופת הקורונה כשהם פעילים. הם היו עושים קצת ספורט, יצאו להופעות, נפגשו עם חברים ופתאום הכל נקטע. אנשים עברו פתאום במכה אחת מפעילות ברמה של 100 לאפס, וכל זה למשך תקופה די ארוכה", מסביר ד"ר גורן.
"רבים חששו להידבק, ואולי גם כשכבר יכלו לצאת החוצה, הם היו מדי זהירים וכתוצאה מכך הגוף התחיל להתנוון, השרירים פחות חזקים, הגידים והמפרקים פחות גמישים. ממש ראינו, במרפאת כאב וגם במרפאות האורתופדיות, ירידה ביכולת הפיזיולוגיות של מבוגרים. הם נעשו הרבה יותר פגיעים. חלקם הגבירו קצת פעילות ונתפס להם הגב, למשל. העלייה בפעילות, גם אם היא לא הייתה דרסטית, בגלל המצב הגופני הירוד שלהם - הביאה לבעיות כאב ולבעיות אורתופדיות".
מה בקשר לאלה שנתקעו עם חרדת הקורונה ומסרבים לשחרר?
"זה קשור לאישיות של כל אחד מאתנו. גם באירוע כמו הקורונה, אם מישהו באישיות שלו הוא חרדתי עם תפיסה של העולם כמקום לא בטוח, רמת החרדה שלו בקורונה רק עלתה ועלתה, אז הוא מנסה לקבל שליטה בחיים בהיאחזות במסכה למשל. כל אחד מתנהל בסיטואציה הזאת דרך המשקפיים שלו, אלה שהרכיב טרום קורונה".
זה קשור גם לגמישות מחשבתית?
"כן בהחלט. גם לגמישות פסיכולוגית וגם לפיזיולוגית. גמישות פסיכולוגית היא תכונה מגוננת. כמו בטבע, השיח הגמיש לא יישבר בסערה כמו העץ. כך גם בני האדם, ככל שאנחנו יותר גמישים בתכונות שלנו ויכולים לקחת דברים בכיוונים שונים יותר קל לנו להתמודד. אנשים שהתעקשו לצאת להליכות, לעשות ספורט בזום ולשמור על השגרה, הם גם אלה שברגע שהוסרו ההגבלות - הצליחו לעשות בקלות יותר את השיפט ולעשות שינויים".
מה עושים עם זה? הדרך החוצה
"בהחלט ניתן לראות שאנשים שהיו יותר פעילים בעת הסגרים היו מוגנים יותר, ובעיקר ניתן לשים לב לפעילות שהיא משמעותית לאדם המחוברת שלו. הפתרון הוא לחזור לחיים שיש בהם משמעות. אם הייתי מחובר לתרבות לפני הקורונה, אז חשוב לחזור לזה. אם אהבתי טיולים לפני הקורונה, אז לצאת לטיול קטן יכול לעזור. חזרה לפעילות שמכוונת משמעות.
"חשוב לעשות הכל צעד צעד. אנחנו מרגישים יותר ביטחון כשאנחנו עושים צעדים קטנים. אם אני רוצה לחזור לשגרה, אז יכול להיות שלחזור לאולם קונצרטים עמוס מלחיץ מדי, אז אפשר לחפש הופעה בחוץ או ללכת למוזיאון בשעות שפחות עמוס והכל בהדרגתיות.
"גם ברמה הפיזית, צריך לחזור לאט לאט לפעילות. אנחנו לא מחפשים להיות בקצה גבול היכולת, אלא לעשות מה שנוח ונעים ואולי להוסיף כל פעם אתגר קטן. חשוב לא להגיע לקו האדום.
"גם לצעירים יותר ולמי שעובד מהבית התערער הגבול בין הבית והעבודה. אנשים לא יודעים מתי לעשות סטופ. חשוב לקבוע לעצמנו חוקים שמטיבים עם עצמנו ולא רק עם החברה. לא לאכול מול המחשב, לקבל החלטה שבין אחת לשתיים למשל יוצאים להפסקה ואולי אפילו אוכלים בגינה. זה בהחלט יכול לעזור".
