ענת גוב האמיצה שתפה קהל גדול בהתנהלותה מול מחלתה, בכאב שחוותה, באי הודאות ובקבלת הסוף. בראיונות שפורסמו לפני ואחרי מותה סיפרה על התמודדות שלה עם הפחד, התמודדות שאפשרה איכות חיים במחיצת היצירה והאנשים שאהבה.
הכתבה סחפה אחריה תגובות נרגשות של הערכה לאשה המיוחדת הזו, אך לצידן היא גם הותירה אנשים חולים עם תחושת בלבול ותסכול בשל אי היכולת שלהם להתמודד עם הפחד ועם אי הודאות.
הפחד שהוא חלק ממנגנון ההישרדות איפשר לאדם הקדמון לשרוד ולהמשיך את השושלת. נערים שהגיעו לגיל ההתבגרות נשלחו להשתתף בטקסי חניכה במקום מבודד, בדרך כלל בלב יער בו היה עליהם לשהות במחיצת חיה מפחידה ומאיימת. אלו שהיישירו מבט לפחד, שרדו וחזרו כגברים לכפר.
בחברה שלנו גדלנו על האתוס של גיבורים ללא חת. לימדו אותנו להתעלם מהפחד, לא לחשוב עליו, לפעול נגדו ואם צריך - לקחת כדורים שיעזרו לקבור אותו עמוק בפנים. העיקר להקהות את התחושות ולא להרגיש.
אנחנו כאן, אל תפחד...
"אל תפחד" אנחנו אומרים לילד מבוהל מברקים ורעמים שבא להצטנף איתנו במיטה. בדרך כלל הילד ימשיך להגיע למיטתנו, למרבה הצער בתוספת רגשי אשמה על פחד מברקים "לא מפחידים". בהמשך עם המטען שהביא מבית אמא ואבא ילמדו הגבר או הגברת להסתיר את תחושותיהם, שאם לא כן יזכו בתואר "פחדן" ואולי חלילה יסתכלו עליהם גם כעל חלשים ובלתי מוצלחים.
כאב או מחלה מכילים בחובם בנוסף לסבל הפיזי והרגשי גם תחושת אי ודאות שמאחוריה עומד הפחד הקמאי מהמוות, מסוף החיים. אבל לא רק. מחלה מביאה איתה פחד מהשינוי שבא לידי ביטוי בתחומים רבים- במקום העבודה, בזוגיות, בקשר עם הילדים, בשינויים פיזים ובמגבלות, באורח חיים חדש ולא מוכר שנכפה. הפחד תופס מקום גדול ורק לעיתים רחוקות מתאפשרת ההכרה בו מצד החולה והסובבים אותו.
"כואב לי" מתקבל באמפטיה יותר מאשר "אני פוחד" שנתפס כחולשה, כחוסר יכולת להתמודד, כתבוסה במערכה שרק החלה.
האדם שחלה מקבל עצות מכאן ומכאן. הטפות, שיקויים ומרגיעים למיניהם מגיעים מכל הכיוונים, והחולה נשאר עם הפחד ההולך ומתעצם, ללא יכולת הורקה, ללא לגיטימציה להביט ולהכיר בו, ולשים לב למה הוא זקוק, על מנת לפוגג אותו בעדינות.
לא רק עם הפחד שלו צריך החולה להתמודד, אלא גם עם הפחד של הסובבים אותו, שאי אפשר שלא לחוש בו. וכך מועצם מעגל הפחד ומזין את עצמו.
ענת גוב, אשה מרשימה, אפשרה לעצמה בזמן שנותר לחיות חיים מלאים לצד המחלה ולא לקרוס לתוכה. התנהלות שכזו מעוררת ההערכה והשתאות.
התמודדות כזו מתאפשרת בדרך כלל כאשר האדם החולה מעניק תשומת לב לפחד. כאשר הוא מאפשר לעצמו להתבונן פנימה ולקבל את כל מה שעולה, כמו שהוא. לשמוע מעבר לדפוסים שעליהם גדל וחונך. לשים לב לקולות הרקע והרעשים המגיעים מבחוץ ומבפנים ולהקשיב למקומות החלשים, הכואבים, והמפוחדים שבתוכו – אלה הזקוקים לעזרה. באופן פרדוקסלי רק הכרה במקומות הללו תביא לשינוי. היכולת להיות איתם ולהכיל אותם מבלי לקרוס, היא זו שיכולה ליצור מרחק רגשי מהמחלה ולגלות להפתעתו של החולה כוחות שקיימים בתוכו שהיו נסתרים מהעין. כוחות שלהם חלק בלתי מבוטל בתהליך הריפוי.
ואולי לא רק על החולה מוטל להיות עם הפחד. גם עלינו, על אוהביו והאנשים הסובבים אותו להכיר בפחד שלנו. הפחד לדבר על זה, לתת לו תשומת לב, לשמוע אותו, ולגלות שאנחנו מסוגלים אחרי שהקשבנו לפחד שלנו להקשיב לפחד של החולה ולדעת ש"אני מקשיב משמע אתה קיים"
אירית טסל, עוסקת בתרפיה באמצעות התמקדות, עובדת במרכז לרפואה משולבת-משלימה למטופלי סרטן במערך הרפואי תל-אביב (בי"ח איכילוב).
