תפריט ראשי עליון

תפריט עמוד

תפריט עמוד

תוכן עניינים

אינדקס המצבים הרפואיים

סוכרת הוא השם העברי ל-Diabetes. השם המלא של המחלה הוא Diabetes mellitus. זו אחת המחלות העתיקות הידועות. היא תוארה כבר על ידי היוונים הקדומים בשנת 100 לספירה. המילה Diabetes מקורה במלה היוונית העתיקה "זרימה דרך" והיא מתארת את שני הסימפטומים האופיניים ביותר לסוכרת-צמא עז וצורך להטיל שתן לעתים קרובות מאד.

הגוף הוא מערכת מסובכת של מסלולים מטבוליים מצטלבים אשר נועדו להשיג שווי משקל יציב. שווי המשקל היציב הזה מתוחזק בעיקר על ידי הורמונים. הורמונים מיוצרים על ידי תאים מיוחדים-מתמחים, והם מפקחים באמצעות מנגנוני משוב (feedback mechanism) על ריאקציות מטבוליות רבות בגוף.

בלבלב (פנקריאס) מפוזרים תאים הנקראים איי לנגרהנס. כ-75% מתאים אלו מפרישים את ההורמון אינסולין וכ-20% מהם מפרישים את ההורמון גלוקגון. אינסולין מוריד את רמת הגלוקוז בדם בעוד שגלוקגון מעלה אותה. בתגובה לעלית רמת הגלוקוז, תאים אלו בלבלב מיצרים יותר מהורמון האינסולין המורה לתאים להשתמש לפרק או לאגור את הגלוקוז.(כגליקוגן ושומן). כתוצאה מפעולת ההורמון רמת הגלוקוז תחזור לטווח הנורמלי. ללא אינסולין הגוף אינו יכול לנצל את הגלוקוז. פעולת הגלוקגון הפוכה: גלוקגון משוחרר מן הלבלב כדי לגייס גלוקוז מן המאגרים כתגובה לעקה-stress.

בסוכרת, הגוף אינו יכול לנצל בצורה נכונה את האנרגיה שהוא מקבל מן המזון. באופן רגיל, חומרי מזון רבים שאנו אוכלים מפורקים על ידי מערכת העכול לגלוקוז. הגלוקוז מועבר על ידי זרם הדם לתאים כדי לספק להם אנרגיה. התאים זקוקים לאתות של האינסולין כדי להחדיר את הגלוקוז. הגלוקוז המוחדר לתא משמש שם ליצור אנרגיה והעודפים נאגרים כגליקוגן או שומן.

אין תרופה לסוכרת, אך באמצעות השגחה (הכוללת תזונה מתאימה ותרופות) ניתן לשלוט בה. לצורך השליטה יש לנטר את רמת הסוכר בדם, לאכול מזון מתאים, להיות במשטר של פעילות גופנית וכו'. מדידה של רמת הסוכר בדם ורשום הממצאים היא אחת הדרכים הטובות כדי לוודא שאכן רמת הסוכר בדם בשליטה. השמירה על רמות סוכר בגבולות שהוצבו על ידי הרופא, נועדה כדי למנוע סבוכים חמורים של הסוכרת. בין הסבוכים ניתן למנות מחלות כליה, ולב, עיוורון ובעיות בכלי דם העלולות להוביל לנמק ולצורך בקטיעת אברים. מחקר נרחב שבוצע הראה כי שמירה על רמת סוכר נאותה יכולה למנוע כמעט 80% מבעיות הראיה, כ-50% מבעיות הכליה ולמעלה מ-60% מבעיות העצבים.

בסוכרת קימת בעיה של אינסולין. בסוכרת מטיפוס I אין הפרשת אינסולין (או כמעט ואין) על ידי הלבלב. בסוכרת מטיפוס II או שיש אינסולין אך לא מספיק או שיש לגוף קשיים בשמוש באינסולין הקים. ללא מספיק אינסולין, או בהעדר תגובה מתאימה של התאים לאינסולין הקים, הגוף אינו יכול לנצל את הגלוקוז בדם ורמתו עולה.-היפרגליקמיה. העליה ברמות הסוכר אופינית לפרקי הזמן שלאחר ארוחות, כי אז מגיע לדם גלוקוז כתוצר פרוק של המזון שנאכל. רמות גבוהות של סוכר בדם למשך פרקי זמן ארוכים, הן אלו הגורמות את סבוכי מחלת הסוכרת.

 

סימפטומים של מחלת הסוכרת

רוב הסימפטומים דומים בשני טיפוסי המחלה והם כוללים:

  • תחושת צמא קיצונית
  • צורך בהטלת שתן לעתים תכופות
  • חוסר אנרגיה
  • אובדן משקל
  • בחילה והקאות
  • עצבנות
  • ראיה מטושטשת
  • הגלדה איטית של חתכים ושריטות
  • זיהומים תכופים
  • שינויים במצב הרוח

סוגי המחלה

סוכרת מטיפוס I

בעבר נהגו לקרוא לה 'סוכרת התלויה באינסולין-IDDM' היות ובמצב זה הלבלב מפריש כמויות מזעריות של אינסולין או אינן מפרישות אינסולין כלל. שם אחר מקובל למחלה הוא סוכרת נעורים, היות והיא מאובחנת בדרך כלל אצל ילדים ומבוגרים צעירים. סבורים שזו מחלה אוטואימונית, מחלה שבה  מערכת החיסון של הגוף, מסבות בלתי ברורות "מחליטה" כי התאים מפרישי האינסולין זרים לגוף והורסת אותם. הטפול בסוכרת זו הוא על ידי מתן אינסולין.

סוכרת מטיפוס II

סוכרת זו נקראת לעתים 'סוכרת שאינה תלויה באינסולין-NIDDM' היות ולעתים ניתן לטפל בה ללא מתן אינסולין. הלבלב מיצר ומפריש אינסולין אך תאי המטרה אינם מגיבים לאינסולין. הסבות לכך אינן ברורות די הצורך. לתופעה זו קוראים תנגודת לאינסולין (insulin resistance). בדרך כלל תופעה זו נצפית אצל אנשים בעלי עודף משקל גבוה. הקשר בין עודף המשקל לתנגודת לאינסולין אינו ברור.

סוכרת בזמן הריון

בזמן ההריון, הורמונים מסוימים עלולים לגרום לעלית הסוכר בדם. במקרים מסוימים הלבלב אינו מצליח ליצר אינסולין בהתאם לצורך המוגבר ומתפתחת סוכרת. הסימפטומים של סוכרת זו בדרך כלל נעלמים לאחר הלידה, אך כשליש מן הנשים שלקו בסוכרת בזמן ההריון תפתחנה סוכרת מטפוס II בשלבים מאוחרים יותר בחייהן. בסוכרת זו לא ניתן לטפל על ידי מתן תרופות דרך הפה בגלל חש לפגיעה בעובר.  במקרים בהם לא ניתן לטפל בבעיה על ידי תזונה נכונה ופעילות גופנית מזריקים אינסולין כדי להוריד את רמות הסוכר הגבוהות.


גלוקוז כגורם המזיק

גלוקוז הוא החומר גורם הנזק העיקרי בסוכרת. לכן חשוב להבין מהו, מה מקורותיו וכיצד הוא מנוצל על ידי הגוף.

מקורות הגלוקוז בגוף וניצולו:

גלוקוז מתקבל משני מקורות: מייצור עצמי של הגוף ומן המזון. כל אבות המזון-חלבונים, פחמימות ושומנים - יגרמו ליצירת גלוקוז בגוף. מתוך כך צריך להבין כי המשתנה החשוב עבור חולה הסוכרת אינו רק תכולת הסוכר או הגלוקוז במזון אלא סך הקלוריות במזון. מה שחשוב הוא המשתנה המבטא את הכושר של המזון המסוים להפוך ליחידות של גלוקוז-או כפי שהוא נקרא על ידי התזונאים-האינדקס הגליקמי. ערך האינדקס של גלוקוז הוא 100. למזונות כמו דגני בוקר שונים וסוגי לחם יש אינדקס גליקמי של מעל ל-75. לרוב הפרות והירקות יש ערך ביניים של האינדקס הגליקמי. אינדקס גליקמי של קטניות ופסטה הוא בדרך כלל נמוך בגלל איטיות בה הם מתעכלים. ניתן למצוא ערכי אינדקס זה של מזונות שונים באינטרנט.

גלוקוז הוא סוכר. כדאי לזכור כי יש סוכרים רבים. הנפוץ ביניהם הוא הסוכרוז הבנוי משתי תת יחידות-גלוקוז ופרוקטוז. סוכרוז הוא סוכר הקנה בו אנו משתמשים להמתקה. גלוקוז נמצא בענבים ופרוקטוז הוא סוכר הפֵרות. בגוף גלוקוז הופך לפרוקטוז ולהפך לפי הצורך. גלוקוז נאגר כגליקוגן. הגוף יכול לגייס במהירות גלוקוז מן הגליקוגן. גלוקוז יכול לשמש לביוסינתיזה של מולקולות אחרות בגוף כגון פחמימות ושומן.

מדוע אנחנו מתיחסים לטווח הערכים בדם של 75-125 mg/dl כאל ערכים "נורמליים"? ערך מתחת ל-75 mg/dl נמוך מדי מכדי לספק את צרכי הגלוקוז של הגוף. רמה מעל 125 mg/dl היא טוקסית.

רעילות הגלוקוז:

קיים בגוף תהליך של גליקציה של חלבונים - ריאקציה שבה מולקולת גלוקוז נקשרת לחלבון. משתמשים במונח גליקציה כדי להבדיל בין הריאקציה הכימית לבין הריאקציה האנזימתית הטבעית של גליקוזילציה של חלבונים. בציור ניתן לראות את תהליך הגליקציה:

הריאקציה היא בין קבוצת אמינו של חלבון לבין גלוקוז. הריאקציה היא גם השלב הראשון בריאקצית Maillard האחראית להשחמת מזונות בזמן הבשול. הסוכרים בדרך כלל נמצאים בצורתם הטבעתית, אך לשם פשטות הם מובאים כאן בצורתם הישרה וללא התחשבות בסטריאוספציפיות.

הצעד הראשון בגליקציה הוא יצירת בסיס שיף-Schiff . צעד זה הוא הפיך. הצעד השני נקרא שחלוף אמאדורי Amadori. צעד זה הוא איטי יותר ואינו הפיך. לכל החלבונים יש קבוצות אמינו הן בקצה ה-N) N-terminal) הן בשרשרות הצדדיות של ליזין.  קבוצות אלו  תגבנה אם הן נגישות ויש סוכר מחזר בסביבה.  כדי להיות נגישות הן צריכות להמצא על שטח הפנים של החלבון. לא רק גלוקוז יכול לעבור ריאקציה זו אלא גם סוכרים מחזרים אחרים. בדם, גלוקוז, הוא הסוכר העיקרי אך זה לא חיב להיות כך ברקמות אחרות, כך שקימת קבוצה של תרכובות אמאדורי.

HbA1C התגלה ואופין לראשונה בשנות ה-60. מאוחר יותר גלו את המשמעות שלו לצורך קביעה רטרוספקטיבית של הממוצע של רמת הסוכר בדם. אותם חוקרים גם הציעו תפקיד אפשרי בסבוכי הסוכרת לחלבונים שעברו גליקציה. HbA1C נמצא בכדוריות הדם האדומות, שאורך החיים שלהן הוא כ-120 יום ולכן הוא מספק מידע על רמת הסוכר הממוצעת בדם ב-120 היום שלפני הבדיקה. כלומר הערך שלו הוא ערך ממוצע מתחדש (ממוצע נע). זה אינו המצב לגבי רוב החלבונים בגוף ובמיוחד לא לגבי חלבונים סטרוקטורליים שזמן מחצית החיים שלהם נמדד בשנים. חלבונים כאלו שעברו גליקציה יכולים להצטבר ולהעלם עם התחלופה האיטית. יתכן גם כי תוצר האמאדורי לא יהיה התוצר הסופי של הגליקציה, אלא תתרחשנה ריאקציות נוספות כמו ריאקצית ההשחמה על שם Maillard.

קיימות ראיות רבות לכך שחלבונים רבים יכולים לעבור גליקציה. כך לדוגמא הקולגנים (יש כ-20 כאלו) שהם החלבונים המבניים העיקריים של רקמות החבור (עור, גידים, עצמות, מבנים המספקים תמיכה לעצבים ולמערכות המיקרוטובולריות והמיקרווסקולריות) יכולים לעבור אף הם גליקציה. חלבונים אלו הם חוץ תאיים וחשופים לנוזלים הבין רקמתיים המכילים גלוקוז. מאד מפתה לסווג את כל הסבוכים המוקדמים של סוכרת הכוללים ניורופתיה, רטינופתיה, נפרופתיה ושנויים מיקרווסקולריים כלקויים שנגרמו בקולגנים של המבנים הקטנים כתוצאה מן הגליקציה. גם חלבונים חוץ תאיים אחרים יכולים לעבור גליקציה. מדוע מבנים קטנים מסוימים רגישים יותר מאחרים או כיצד משפיעים החלבונים המבניים על התפקוד, לא ברור. סבוכים מאוחרים יותר כמו מחלת כליות כרונית, מחלות לב ובעיות בכלי הדם יכולים להיות משניים. הוראה כי גליקציה של קולגן I שהוא החלבון העיקרי של העור, הגידים והעצם, מהווה מדד דיאגנוסטי טוב של רמות גלוקוז בדם בעבר ואמצעי נבוי לסבוכים עתידיים.

HbA1C מודד את רמת הסוכר בדם בעבר הקרוב והוא כלי עזר חשוב בתחזוק רמות הסוכר בדם בטווחי זמן קצרים. חשוב לומר כי הטפולים בסבוכי הסוכרת הם טפולים בסימפטומים ולא בסיבה. אין טפול שיכול גרום להפוך תהליך הגליקציה-יש רק טפול מניעה-שמירה על רמות סוכר.

גליקציה של רקמות החבור במבנים הקטנים, אינה יכולה להיות הסיבה היחידה לסבוכי הסוכרת. הציעו למשל כסיבה למחלות קרדיווסקולאריות כתוצאה מסוכרת את הגליקציה של ליפופרוטאינים. קימות גם תאוריות שאינן קשורות כלל לגליקציה. דווח גם כי לתאים מסוימים יש קולטנים לחלבונים שעברו גליקציה. האם זה המסלול בו חלבונים אלו פועלים או מסלול סלוקם, לא ברור. מכל מקום ברור כי התאוריה לפיה הגלוקוז מפעיל את המנגנון הגורם לסבוכים של מחלת הסוכרת יש לה על מה לסמוך, למרות שההוכחות אינן מושלמות.

חלבון אחר העובר גליקציה הוא אלבומין הסרום. חלבון זה נמצא במצב של 10-12% גליקציה בשרשרת צדדית יחידה של ליזין. לתוצר זה יש זמן מחצית חיים של 19 יום. בקצה השני של אורך החיים נמצא האוסטאוקלצין שהוא חלבון העצם. הוא עובר גליקציה של 5-10% וזמן מחצית החיים שלו הוא 10 שנים. לא נמצאה כל משמעות קלינית לגליקציה של חלבונים אלו.

ערכי הגבול של גלוקוז בסרום 125 mg/dl ושל HbA1C שהוא 6.0% נקבעו שרירותית. אלו למעשה נקודות על רצף.  האם אנשים שהערכים בדמם מעט יותר נמוכים הם בריאים או דיאבטיים? אנשים כאלו יכולים לסבול מהתופעות של מחלת הסוכרת כמו סוכרתיים מוגדרים. התופעות יכולות להיות קלות יותר או להופיע בגיל מאוחר יותר. ערכים של HbA1C בתחום הנורמה, אך בערכים הגבוהים של הנורמה יכולים להיות מדד לבעיות סוכרת בעתיד. לכן יתכן שיש להכניס בדיקה זו כבדיקת שגרה כפי שהוכנסה בדיקת הכולסטרול. כמו כן, רצוי להמנע או להפחית בצריכת מזונות בעלי אינדקס גליקמי גבוה.


אבחון מחלת הסוכרת

בדרך כלל, אין מרגישים בסימפטומים מיוחדים ולכן יש חשיבות לבדיקות שגרה הכוללות גם בדיקות מעבדה. בדיקות מעבדה באמצעותן ניתן לאבחן סוכרת:

  • רמת הסוכר בדם בצום - בדיקה פשוטה מאד לסריקת אוכלוסיה למחלת הסוכרת. הבדיקה אינה מאד רגישה, אך היא שמושית מאד לאתור אותם האנשים שכדאי להמשיך בבדיקות כדאי לאתר את נוכחות או העדר המחלה. על החולה להיות בצום בלילה שלפני הבדיקה. ערכים מתחת ל- 110 mg/dl הם ערכים תקינים. ערכים מעל 126 mg/dl -חשש לסוכרת.
  • סוכר בשתן - כאשר רמת הסוכר בדם עולה מעל לסף היכולת של הכליה לטפל בו, חלק מן הסוכר "גולש" לשתן. אצל רוב האנשים רמת הסוכר בדם צריכה להיות גבוהה מאד בכדי שסוכר יופשר בשתן. זו הסיבה שבדיקת סוכר בדם חשובה יותר-היא מאתרת את החולים בשלב מוקדם יותר.
  • בדיקת סיבולת לסוכר -Glucose Tolerance Test) GTT) - בדיקה רגישה מאד, כלומר יש אפשרות באמצעות בדיקה זו לאשר או לשלול מחלת סוכרת אצל נבדק. את הבדיקה מבצעים לאחר צום של לילה. נותנים לנבדק לשתות משקה המכיל גלוקוז. כמות הגלוקוז המומסת מותאמת למשקל הנבדק. יש לבדוק את רמת הסוכר בדם לפחות 4-5 פעמים במשך 2-3 השעות לאחר שתית המשקה מכיל הגלוקוז. ערך גלוקוז של 80-140 mg/dl לאחר שעתיים הם ערכים תקינים. ערך של 140-200 mg/dl -אי סבילות לגלוקוז, מעל 200 mg/dl -סוכרת. ערכים אלו אינם ישימים לסוכרת הריון.

טיפול בסוכרת

אופן הטיפול תלוי בסוג הסוכרת ובחומרתה. היסודות של הטיפול הם הקפדה על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית. אם התזונה והפעילות הגופנית אינם מספקים את השליטה הדרושה על רמת הסוכר בדם, יש צורך במתן תרופה או מגוון תרופות דרך הפה.

ההיבט החשוב ביותר של ההקפדה על התזונה הנכונה הוא תכנון הארוחות. תכנית ארוחות טפוסית מכילה ארוחת בוקר, ארוחת צהרים, ארוחת ערב וחטיף בלילה. יש חולים שצריך לתכנן עבורם גם חטיפים בין הארוחות. עקביות בתזונה היא חלק חשוב בתכנון הארוחות. מומלץ להקפיד על מספר קלוריות קבוע בכל יום וכן על כמות קבועה, סוגי מזון קבועים ושעות קבועות לארוחות.

הפעילות הגופנית משפרת את פעילות האינסולין על התאים ויכולה לעזור בהורדת רמת הסוכר בדם. בצוע פעילות גופנית של 20-30 דקות 3 פעמים בשבוע עשויה להוריד את כמות התרופות הדרושה אצל חולי שני סוגי הסוכרת. פעילות כזו כמובן משפרת את המצב הבריאותי הכללי. חולי סוכרת צריכים להזהר כי רמת הסוכר בדם לא תרד יותר מדי במהלך הפעילות הגופנית. הדרך הקלה והיעילה למנוע זאת, היא לאכול במהלך שלוש השעות שלפני בצוע הפעילות. יש להוועץ ברופא לפני תכנון פעילות כזו.

חולים אשר אצלם משטר התזונה והפעילות הגופנית אינם מספיקים כדי לשלוט בסוכרת יקבלו תרופות. אצל רוב חולי סוכרת מטפוס II ניתן להסתפק בתרופות הנתנות דרך הפה. גם אם מקבלים תרופות, חיבים להמשיך במשטר התזונה והפעילות הגופנית לפי הוראות הרופא.

קיימות תרופות שונות לטפול בסוכרת. כולן פועלות בכוון של הורדת הסוכר בדם, אך מנגנוני הפעולה שלהן שונים. אף אחת מן התרופות הללו אינה מכילה אינסולין. הן משתיכות לאחת מחמש הקבוצות:

  • סולפונילאוריאה - (מיקרונזיאה, גלינזיאה, דיאבטה, גליבוריד, אמרילה)- קבוצה זו היתה היחידה עד 1995. התרופות מן הקבוצה הזו עוזרות לגוף להפריש יותר אינסולין מן הלבלב. יתכן שהן גם מקלות עליו לפעול. בדרך כלל נוטלים אותן לפני הארוחה, אך הזמן המדויק תלוי בתרופה המסוימת אותה נוטלים. לעתים החולה מקבל רק תרופה מקבוצה זו, לעתים בצרוף תרופה נוספת הנתנת דרך הפה ולעתים בצרוף אינסולין. כל התרופות מקבוצה זו עלולות להוריד את הסוכר מדם מתחת לרמה הרצויה-היפוגליקמיה. תופעות של היפוגליקמיה כוללות עצבנות, תחושת טשטוש, הזעה מוגברת, חולשה ודפיקות לב חזקות. סבירות לארוע כזה עולה אם לוקחים את התרופה יחד עם תרופות אחרות לסוכרת, או אם מדלגים על ארוחה. כאשר מקבלים תרופה מקבוצה זו, חשוב מאד לא לדלג על ארוחה. תופעות הלוואי השכיחות של תרופות אלו הן בחילה וצרבת.
  • ביגואנידים (גלוקופאז', מטפורמין) - לעתים תרופה זו נרשמת לחולים מטופלים זמן רב בסולפנילאוריאה ותרופה זו כבר אינה מורידה את רמת הסוכר בדמם. הביגואנידים גורמים לכבד לשחרר את הסוכר מן המאגרים באופן איטי יותר ובכך מקלים על פעולת האינסולין. נוטלים אותם מספר פעמים ביום, תמיד עם הארוחה. אפשר לתת תרופה זו כתרופה יחידה או בשלוב עם סולפניאוריאה. 
  • הביגואנידים עצמם בדרך כלל אינם גורמים לרמה נמוכה מדי של סוכר בדם, אך שלוב עם סולפנילאוריאה יכול לגרום לתוצאה זו. תופעות הלוואי השכיחות ביותר של תרופה זו הן שלשולים, בחילות והקאות.
  • אין לרשום תרופות אלו לחולים עם בעיות כליה. כמוכן חולה העומד לעבור בדיקה רדיולוגית כלשהי הכוללת החדרת צבע, אסור לו לקבל את התרופה. קים סכון (נדיר אך מסכן חיים) לחמצת לקטית במקרים אלו.  כדי להמנע מתופעה זו, יתכן כי הרופא יורה על בדיקות דם מסוימות.
  • מעכבי אלפא-גלוקוזידז (פרקוזה, גליצטה, אקרבוז) - מעכבי אלפא-גלוקוזידז פועלים בדרך מיוחדת. הם מאיטים את עכול הפחמימות לאחר ארוחה. המשמעות היא שרמות הסוכר בדם לאחר הארוחה אינן עולות בצורה חדה. יש לקחת תרופה זאת מיד עם הנגיסה הראשונה של כל ארוחה, שלוש פעמים ביום. תרופה זו יכולה לשמש כתרופה יחידה או בשלוב עם סולפנילאוריאה. 
  • מעכבי אלפא-גלוקוזידז אינם גורמים להיפוגליקמיה או היפראינסולינמיה כשהם ניתנים כתרופה יחידה. החולה יכול לפתח היפגליקמיה אם הוא מקבל יחד עם תרופה זו גם סולפניאוריאה. כאשר זה קורה על החולה לקבל גלוקוז כדי להעלות את רמת הסוכר בדם. אם החולה מקבל מעכבי אלפא-גליקוזידז אין להשתמש בסוכרוז כדי להעלות את רמת הסוכר שלו (הפרוק שלו מתעכב על ידי התרופה) אלא לתת לו גלוקוז. ניתן לתת גלוקוז בצורת כדורים או לתת לחולה סוכר ענבים. גלוקוז יש גם בדבש ובננות.
  • אין לתת תרופה זו לחולים עם diabetic ketoacidosis, צירוזיס או בעיות מעיים כרוניות. תופעות הלוואי השכיות של תרופה זו הן שלשולים, גזים בדרכי העכול וכאבי בטן.
  • תיאזולידנדיונים - חומרים אלו שמושיים עבור חולים המקבלים אינסולין ועבור חולים של סוכרת מטפוס 2 הסובלים מהשמנת יתר. התאים של הסובלים מהשמנת יתר הם בעלי תנגודת לאינסולין וחומרים אלו מאפשרים לאינסולין לחדור ביתר קלות. יש ליטול תרופות אלו רק פעם ביממה, בדרך כלל עם ארוחת הבוקר, באמצע הארוחה. חולה עלול לסבול מהיפוגליקמיה כאשר הוא נוטל תרופה זו יחד עם אינסולין או תרופה אחרת. תופעה זו אינה מתרחשת כאשר זו התרופה היחידה שהחולה מקבל. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר של תרופה זו הן כאבי ראש. במקרים נדירים ביותר אחת מקבוצת תרופות אלו עלולה לגרום לכשל כבדי. תרופה זו הורדה מן המדפים. בעת מתן תרופות מקבוצה זו, יש לנטר תפקודי כבד אחת לחודשיים.
  • מגליטינידים - תרופה זו עוזרת ללבלב לשחרר יותר אינסולין. התרופה מגיבה לרמת הסוכר בדם ומאותת ללבלב להפריש יותר אינסולין. ניתן ליטול את התרופה כתרופה יחידה או יחד עם מטפורמין. את התרופות מקבוצה זו נוטלים לפני הארוחות בדרך כלל שלוש פעמים ביום. התרופות מקבוצה זו עלולות לגרום להיפוגליקמיה, אבל הסכון נמוך יותר מאשר בתרופות מטפוס סולפאנילאוריאה.
  • אין לתת תרופות מקבוצה זו לחולים הסובלים מקטואצידוזיס סוכרתית. רמות גבוהות של תרופה זו יש לתת בזהירות מרובה לחולים עם בעיות כבד או כליה. תופעות הלוואי השכיחות ביותר שדווחו הן זהומים, כאבי ראש, שלשולים והקאות.

אינסולין

כל החולים בסוכרת מטפוס I, וחלק מן החולים בסוכרת מטפוס II בשלביה הראשונים, זקוקים לאינסולין. רוב החולים בסוכרת מטפוס II יזדקקו לאינסולין בשלבים מאוחרים של המחלה. עד היום אינסולין ניתן לתת רק באמצעות הזרקה.

ישנם מספר סוגים של אינסולין:

  • אינסולין בעל טווח פעולה קצר מאד. דוגמא לסוג כזה של אינסולין הוא אנלוג הליזין-פרולין שלו הנקרא ליספורה או הומולוגה.
  • אינסולין בעל טווח פעולה קצר.
  • אינסולין בעל טווח פעולה בינוני.
  • אינסולין בעל טווח פעולה ארוך.
  • אינסולין עם בופר-נמצא במשאבות אינסולין.

הרופא ירשום את סוג האינסולין המתאים לחולה בהתאם ליכולת של התרופה לשמור על רמת הסוכר בדם אצל החולה המסוים.

צורות מתן האיסולין:

ניתן להזריק אינסולין בעזרת מזרקים רגילים או בעזרת מזרק דמוי עט שבו מוכנס מלוי של אינסולין. במזרק זה ניתן להשתמש מספר פעמים. קימים גם "עטים" בהם יש רק מנה אחת של אינסולין והם מושלכים מיד לאחר ההזרקה. קימת משאבה בגודל של שמונית המזריקה את הכמות המתאימה של אינסולין באופן אוטומטי לתוך מחזור הדם.

 שיקולים חשובים בעת מתן אינסולין:

השימוש באינסולין אינו קשה והרופא המטפל או הרוקח יכולים ללמד את החולה כיצד להשתמש בו. התרופה מיוצרת ברכוזים שונים. רוב היצרנים דורשים שמירה במקרר (לא במקפיא) של התרופה. אין להשתמש בתרופה לאחר תאריך התפוגה שלה. חשוב גם לדעת כיצד נראה תכישר אינסולין תקין. אינסולין רגיל נראה שקוף, אינסולין ארוך טווח עשוי להיות עכור לעתים. הופעת משקעים או גרגרים צפים מעידה על אי תקינות התכשיר.


סיבוכים של מחלת הסוכרת

סיבוכים קצרי טווח:

סבוכים קצרי טווח מתרחשים כאשר רמת הסוכר יורדת או עולה יותר מדי וגורמת לתסמינים מידיים. כדאי להשתדל להמנע מסבוכים כאלו כדי שלא יובילו לסבוכים ארוכי טווח. סבוכים מסוג זה הם:

  • רמת סוכר נמוכה מאד בדם (היפוגליקמיה או הלם אינסולין). זה עלול לקרות כאשר חולה סוכרת מדלג על ארוחה, אך בכל זאת נוטל את מנת האינסולין. זה עלול לקרות גם במהלך פעילות גופנית אם החולה לא אכל כמויות נוספות של פחמימות לפני הפעילות הגופנית. כמובן זה עלול לקרות אם החולה נטל כמות גדולה מדי של התרופה. הסימפטומים של היפוגליקמיה כוללים עצבנות, טשטוש, הזעת יתר, חולשה ודפיקות לב מוגברות. יתכן שלא יופיעו סימפטומים כלל. ניתן לטפל בהיפוגליקמיה מתונה על ידי שתית חלב או אכילת קרקר. כאשר רמת הסוכר בדם נמוכה מאד, אכילת ממתק או שתית מיץ תפוזים עשויה לעזור. אם רמת הסוכר יורדת מאד, כאשר החולה נוטל מעכב של אלפא-גלוקוזידז, עליו לקחת גלוקוז (סוכר ענבים) שהוא סוכר שונה מסוכר הקנה (סוכרוז) המצוי בממתקים או בסוכר השולחני הרגיל. אם אין הקלה בסימפטומים כעבור 15 דקות יש לפנות לעזרה רפואית, היות והיפוגליקמיה בלתי מטופלת מהווה סכנת חיים. אם החולה התעלף בגלל ירידת רמת הסוכר יש להפנותו לטפול רפואי.
  • רמת סוכר גבוהה מאד תופיע כאשר החולה לא נטל את התרופה אכל יותר מדי או רמת הפעילות הגופנית שלו היתה נמוכה מדי. פעמים רבות אין להיפרגליקמיה כל סימפטומים. פעמים אחרות החולה ירגיש בצורך תכוף בהטלת שתן או בעיפות רבה.
  • קטואצידוזיס-סבוך זה מופיע כאשר אין כלל אינסולין בדם ולכן הגוף אינו יכול לנצל גלוקוז ליצור אנרגיה. זה קורה לעתים קרובות יותר עם חולים בסוכרת מטפוס I. במקרה כזה הגוף מתחיל לנצל שומנים לצרכי אספקת אנרגיה ובמצב כזה גופי קטו מתחילים להצטבר בדם וסוכר מתחיל להיות מופרש בשתן. זה גורם לתחילת הקטואצידוזיס. הגוף מנסה להוריד את רמת החומציות על ידי העלאת קצב ועומק הנשימה. באופן כזה יותר דו תחמוצת הפחמן מופרשת מהגוף בנשיפה ויש תקון זמני לחמצת. תקון החמצת על ידי צורת הנשימה אינו מועיל לאורך זמן. הסימפטומים של קטואצידוזיס כוללים צמא ניכר, אבדן תיאבון, כאבי בטן, בחילה, הקאות, חום, הטלת שתן תכופה ונשימה מהירה. קטואצידוזיס יכולה לגרום להתיבשות. אם החולה אינו מקבל נוזלים ואינסולין הוא עלול להגיע לתרדמת ואפילו למוות. חמצת כזו יכולה להתרחש כאשר החולה הסוכרתי לוקה בזהום מעיים כלשהו. החולה האוכל פחות והמקיא, סבור כי במצב כזה הוא זקוק לפחות אינסולין ואז רמת הסוכר בדם עולה מאד ומתרחש כל התהליך שתואר לעיל.

סיבוכים ארוכי טווח:

הסבוכים ארוכי הטווח (סבוכים כרוניים) של סוכרת, הם אלו המתרחשים לאחר שנים של רמת סוכר גבוהה בדם. ככל שמשך הזמן שרמת הסוכר בדם אינה מאוזנת, הסכוי ללקות באחד הסבוכים האלו גדל וזו אולי הסבה החשובה ביותר לשמור על רמת סוכר מאוזנת. אם נמנעים מן הסבוכים לטווח קצר, מירב הסכויים כי הסבוכים הכרוניים לא יופיעו. סבוכים מסוג זה הם:

  • ראיה מטושטשת. זה עלול לקרות כאשר רמת הסוכר בדם גבוהה מדי. כאשר הרמה חוזרת לרמתה הנורמלית התופעה נעלמת.
  • רטינופתיה- סוכרת ממושכת עלולה להשפיע על הרשתית ולגרום לבעיות ראיה אפילו עד עוורון. חשוב מאד לחולי סוכרת להבדק אצל רופא עיניים באופן שגרתי. רטינופתיה כתוצאה מסוכרת היא הגורם מספר 1 לעוורון.
  • נפרופתיה (נזק כליתי)-תפקיד חשוב של הכליות הו א לסנן את כל תוצרי ה"זבל" שמיצר הגוף ולהעבירם מן הדם לשתן. כאשר כלי הדם הקטנים בכליות נזוקים, הכליות אינן מסוגלות לבצע כהלכה את מלאכת הסנון. כאשר דבר כזה קורה ניתן להקל על תפקוד הכליות על ידי מתן תרופות נגד יתר לחץ דם. יתכן גם כי הרופא ימליץ על הגבלת תכולת החלבון והאשלגן במזון. לעתים חולים הלוקים בנפרופתיה סוכרתית, נאלצים לעבור דיאליזה. נפרופתיה כתוצאה מסוכרת היא הסבה הנפוצה ביותר לכשל כליתי.
  • סבוכים מקרווסקולריים-אלו סבוכים המשפיעים על כלי הדם הגדולים-עורקים. סיבוכים אלו כוללים:

1. מחלות לב וכלי דם - מחלות כאלו יכולות להתפתח בגלל צירקולציה לקויה הנגרמת על ידי נזק לכלי הדם. זה יכול לגרום לעלית הסכון להתקף לב או שבץ. כדי למנוע מחלות אלו על החולים הסוכרתיים להזון בתזונה דלת שומן ולעשות פעילות גופנית באופן סדיר.

2. יתר לחץ דם - יתר לחץ דם עלול לגרום ללחץ-מאמץ על הכליות. עובדה זו עלולה לגרום לנפרופתיה. יתר לחץ דם ניתן לשיטה על ידי שינויים בתזונה ועל ידי תרופות.

תפריט ניווט תחתון