טיפ קטן ליום קשוח

10 אנשי צוות רפואי באיכילוב מספרים מה עוזר להם נפשית ברגעים המאתגרים שהם עוברים

1. פרופ' גיל פייר, משנה רפואי למנכ"ל וסמנכ"ל לענייני רופאים

"הדבר שעוזר לי להירגע הוא ספרים. אני מאוד אוהב לקרוא ואני קורא הכל -ספרות מקצועית, ניהולית, ספרות יפה וגם הרבה שירה וביקורת ספרות. היום אין לי הרבה זמן לקרוא, אז אני קונה ספרים ומתכנן לקרוא אותם ביום מן הימים. יש כתב עת לספרות בשם "הו!" שיוצא אחת לחצי שנה שאני אוהב וגם מסייע להוצאה שלו. "הו!" הוא אחת מבמות הספרים הרציניות בארץ לדעתי. הספר האהוב עלי בכל הזמנים? כנראה "שירה" של שי עגנון".

2. מרוואן דרוושה, מתרים טסיות ודם, בנק הדם

"אני בונה עכשיו בגג הבית שלי פינת הרגעות נעימה ואני חושב עליה ואיזה כיף יהיה כשהיא תהיה מוכנה. ברגעים שקשה לי אני הולך לצד, יושב כמה דקות בחוץ, נרגע וחוזר עם מרץ לעבודה. חשוב לי תמיד לחייך לאנשים שבאו לתרום דם ואני מלא הערכה אליהם שהקדישו מזמנם ובאו להציל חיים".

3. נטע דרורי, עוזרת בכירה לסמנכ"לית תפעול רפואי

נסעתי לארבעה חודשים לתאילנד ואינדונזיה במסגרת חל"ת וחזרתי חודש לפני שהכל התחיל. מהנסיעה הזאת קיבלתי הרבה תובנות על החיים. למשל, למדתי שאת הבוקר כדאי להתחיל עם עשר דקות של מדיטציה. אני גם משתדלת פעמים בשבוע לתרגל יוגה, כמה שאני יכולה ומסוגלת במסגרת התפקיד שלי בבית החולים בשעת חירום. ברגע של נפילה או עייפות בעבודה אני עוצרת לכמה דקות. אפילו שסביבי החמ"ל רועש וגועש, אני מצליחה להגניב כמה דקות של מדיטציה. אני חייבת את זה לנפש".

4. רומן מלמד, רנטגנאי אחראי MRI, אגף דימות

"ברגעים הקשים, ויש כאלה במיוחד אחרי שטיל נחת די קרוב לבית שלי, אני מדמיין בראש את הים. כשעליתי לארץ הייתי בן חמש והגענו לנתניה, אז אפשר להגיד שגדלתי על החוף. מאז ועד היום הים הוא המקום שמרגיע אותי ואני מגיע אליו לפחות פעם בשבוע".

5. רונית מדר בוקשטיין, מזכירה רפואית, מנהלת יחידת מוח ומערכת העצבים במערך האונקולוגי

"אני אוהבת לשבת בבית בחצר, לשתות כוס יין קרה עם בעלי או לבד, וככה אני נרגעת אחרי יום עבודה. בגלל המצב המטופלים לחוצים מתמיד וצריך לתת להם את התחושה שאין שום שינוי מבחינתנו מבחינת רמת הטיפול. אנחנו במערך האונקולוגי

מקבלים מטופלים כל הזמן ומנסים להקל עליהם בשיחות טלפון כשלא חייבים שיגיעו פיזית. לפעמים, שממש קשה לי בגלל מטופל.ת שנפטרו, אני הולכת לאיילת פינקוס-שפירא, מנהלת התפעול שלנו, לקבל חיבוק. היא תמיד מכילה אותי".

6. ד"ר מאיר זמל, כירורג בכיר, ניתוחי מעי גס ורקטום, החטיבה הכירורגית

"כשפיצוצים נשמעים ממש קרוב ומרגיש יותר מסוכן, מרגיע אותי לדעת שאם אני אקפיד על ההנחיות אני אוכל לשמור על חיי ועל חיי משפחתי. ההכרה את ההנחיות וההקפדה עליהן עוזרת לי להתמודד עם המצב.

אני משתדל לצאת עם הילדים החוצה ולעשות איתם דברים נעימים ומרגיעים, כמובן במקום שקרוב לבית ושנוכל להגיע מהר למרחב מוגן. אני משחק עם הבן הגדול כדורגל ועם הקטן תופסת ומתרכז ברגע, לא חושב כל הזמן מה לא טוב.

כבן אדם רציונלי מאוד מרגיע אותי גם לחשוב שבית החולים שלנו עבר מתחת לאדמה ושהוא ערוך לכל תרחיש ושאם חלילה יקרה משהו הכל מסודר ומאורגן לטיפול בפצועים".

7. אוקסנה בנדרסקי – מנהלת מערך חדרי הניתוח אחייות

"בתקופת חירום, מה שמסייע לי לשמור על חוסן נפשי היא דווקא העבודה שלי בחדר הניתוח. אנחנו מתמודדים בימים האלה עם אתגרים מורכבים במיוחד ומבצעים מהלכים שלא חלמנו עליהם בשגרה. לדוגמה, ביצענו העברה לוגיסטית מסובכת של חדרי הניתוח ליולדות לחדרי הניתוח הכלליים – תהליך שלא ניתן היה לדמיין אותו בימי שגרה.

כשאני מנסה להבין למה העבודה מרגיעה אותי, אני מבינה שבזמן שמטחי הטילים שמעלינו הם מחוץ לשליטתי – בתוך העבודה, גם כשקשה, יש לי שליטה. וזה מה שעושה את ההבדל.

אני שומרת על השיגרה יום יומית שלי כמה שניתן ויוצאת עם בעלי והכלב לסיבוב קבוע של כחמישה קילומטרים – כמובן, רק אחרי שאני מוודאת שיש מרחב מוגן זמין באזור. אני מקפידה על שגרה זו כי היא חיונית עבורי ושומרת על היציבות והחוסן שלי.

את הריצות שאני אוהבת לעשות בקבוצה – יחד עם אנשים מדהימים בהובלת ידג אלמה – נאלצתי להפסיק כרגע, כי זה פשוט לא בטוח להתרחק מהבית בתקופה כזו".

8. טניה גולמן, אחות בשיקום צעירים

"אני נמצאת בחו"ל בלחץ נוראי, עם ואי ודאות מתי אחזור הביתה ובדאגה לבני משפחה והכלב שהשארתי בארץ. מה שהכי מרגיע אותי אלה השיחות היומיות עם אהאחות אביבה קוצר, החברה הכי טובה שלי שעובדת איתי במחלקה שיקום צעירים. היא תמיד מעדכנת אותי ומרגיעה אותי ואני אותה. אני מחכה שאחזור ושוב נעבוד ביחד בתנאים רגילים כמו לפני המלחמה. אני גם מתכתבת עם האחות האחראית שלי שירה בן שאול, שממתינה לחזרתי ותמיד מתחשבת בי ובכל הצוות".

9. רוני כהן, אחראי שינוע דמים

"מרגיע אותי לחשוב על גלית אשתי שעברה לפני כמה שנים ניתוח ראש מסובך וניצלה. כשאני יודע שבסיום המשמרת אגיע הביתה והיא תחכה לי - זה כבר מעודד אותי, להיזכר שהיא בחיים למרות כל הקשיים שעברנו. חוץ מזה, כל אדם שעזרתי לו במהלך העבודה גורם לי סיפוק אדיר. למשל, אתמול ראיתי גבר בן 90 נכנס למעלית עם שרוכים פתוחים. שאלתי אותו אם אפשר לעזור לו וזה גרם לי להתרגש".

10. נדב אלמליח, אח ראשי בית החולים "דנה דואק" לילדים 

"עכשיו התבטלה לנו חופשה משפחתית באילת שחיכינו לה הרבה זמן, אז מה שעוזר לי זה להיזכר בחופשה הקודמת כשטיילנו עם אשתי והילדים בפארק תמנע. רגעי הגיבוש וביחד וההליכה בטבע עושים לנו כל כך טוב. אני יודע שעוד יהיו רגעים כאלו וזה מעודד אותי. אגב, הזזנו את החופשה ליולי. נקווה שזה יקרה".