על הקצה - התנהגות בסיכון

ראיון עם ד"ר טל שניר, מנהלת מרפאת מתבגרים, ביה"ח "דנה-דואק" לילדים, איכילוב 

מה נחשב כהתנהגות בסיכון אצל בני נוער?

"זה מתחיל מהדברים הבנאליים ביותר כמו לחבוש קסדה כשרוכבים על אופניים, לא לנהוג בשכרות ולציית לחוקי התנועה. למה זו התנהגות סיכון? כי למתבגרים אין ניסיון והם עדיין לא יודעים איך להיזהר. בגלל זה, למשל, יש תקופת מלווה בשלושת חודשים הראשונים של הנהיגה – כי להיכנס לרכב בלי ליווי זה מסוכן מאוד.

כשאנחנו מדברים על התנהגויות סיכון קלאסיות, אנחנו מתייחסים להתנהגויות של בדיקת גבולות וניסיון לחקות מבוגרים, כמו שתיית אלכוהול, שימוש בסמים וקיום יחסי מין. משם זה יכול להמשיך למקומות שגובלים בפגיעה ממשית, כמו פגיעות עצמיות והפרעות אכילה.

המאפיין המרכזי של ההתנהגויות האלו הוא שהילדים מסכנים את עצמם, אך עם הכוונה נכונה הם יכולים לעשות אותן מבלי שיהיו מסוכנות. למשל, מתבגרים יכולים לקיים יחסי מין בטוחים מתוך בחירה ובתוך מערכת יחסים זוגית תקינה, ומנגד - זה עלול לגרור לסיכונים קשים כמו הידבקות במחלות, הריונות לא רצויים ופגיעות קשות"

ההתנהגות הזו לא קשורה גם לנורמות חברתיות?

"יש כמובן גם קשר ל'קבוצת השווים' – בני נוער עושים מה שכולם בקבוצה שלהם עושים. השימוש בקבוצת השווים משמש אותם הרבה פעמים גם כטיעון מול ההורים: 'למה שאעשה משהו שכל החברים שלי לא עושים?'. אבל מעבר לכך, התנהגות סיכון מונעת גם משינויים פיזיולוגיים במבנה המוח שחושפים את המתבגרים לכך. אנחנו יודעים שהחלקים במוח שאחראים על סקרנות והתנסות מתפתחים בשלבים מוקדמים של גיל ההתבגרות, בעוד שהחלקים שאחראים על מיתון התנהגות ושיפוטיות מתפתחים מאוחר יותר. על הפער הזה בדיוק מתפתחת התנהגות הסיכון.

כשבודקים את כל האוכלוסייה, רואים שרק כ-20% עושים בפועל התנהגות סיכון, 80% הם בסדר, ויש אחוזים בודדים שזו ממש פתולוגיה שממשיכה גם לתוך הבגרות".

מי מגיע למרפאה שלך באיכילוב?

"לצערי הרב, הורים לא מגיעים למרפאה כדי להתייעץ בגלל התנהגות שנראית להם מסוכנת. מי שכן מגיע הם מתבגרים שמתמודדים עם התנהגות סיכון בדיעבד, כהמשך טיפול אחרי שהגיעו למיון בעקבות סיטואציה קשה. למשל, אירוע שכרות, תאונת דרכים תחת השפעה או עלפון".

איך פעולות בתחום המניעה עוזרות?

"יש תהליכים שהוכיחו הצלחה בישראל לאורך השנים, למשל במניעת שימוש באלכוהול בנהיגה, ששיא השימוש בו בקרב מתבגרים היה בתחילת שנות ה-2000 והצלחנו לשנות זאת לאחר עבודה ארוכת טווח. גם בהתנהגות מינית יש שינויים גלובליים, והנוער היום מקיים יחסי מין בגיל מעט יותר מאוחר מבעבר".

האם יש שינוי בהתנהגויות הסיכון של בני נוער בשנים האחרונות?

"אנחנו רואים את ההשפעות על הנוער שעבר שלוש שנים של קורונה ואחריהן שלוש שנים של מלחמה. בני נוער שמתחילים היום חטיבת ביניים התחילו את הקורונה בכיתה ד'-ה', ובמשך כל שנות ההתבגרות שלהם לא היה להם רצף למידה או רצף חברתי. החוויה של מעבר מקורונה למלחמה, לצד מערכת חינוך שמתקשה להתמודד והורים שחוקים מאוד, הביאה לעלייה בחרדה, בחרדה חברתית ובהתנהגויות סיכון.

אי אפשר גם לנתק את העלייה באלימות אצל בני נוער מהעובדה שהם חיים בסביבה אלימה – מלחמה היא דבר אלים, והסביבה משדרת שאלימות היא דרך התמודדות. אלכוהול לא גורם לאלימות בעצמו, אבל הוא מוריד עכבות וסף, ומגדיל משמעותית את הסיכון לשימוש בנשק או להסתבכות במצבים מיניים לא רצויים".

מהם הדגלים האדומים שכל הורה צריך לשים לב אליהם בבית?

"קודם כל, חשוב להסתכל על ההתנהגות שלנו כהורים. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ישתו או ישתמשו בסמים, אנחנו לא יכולים להראות להם שזה הדבר המדהים שאנחנו עושים כל סוף שבוע כדי להירגע מהחרדות שלנו. מתבגרים מסתכלים קודם כל על מה שקורה בבית.

מעבר לכך, הדבר החשוב ביותר לשים אליו לב הוא רמת התפקוד של הנער או הנערה. תפקוד זה לא רק ללכת לבית ספר ולהוציא ציונים טובים, אלא גם מצב חברתי: האם יש לו חברים, מי החברים שלו, האם הבית פתוח והוא מרגיש בטוח להביא אותם, או שהוא מעדיף לפגוש אותם במקומות סודיים. נקודה קריטית נוספת היא שרוב התנהגויות הסיכון קורות דווקא אחר הצהריים, בשעות שההורים שקועים בקריירה שלהם וחושבים שהילדים כבר גדולים ולא צריכים בייביסיטר".

מהם הכלים היעילים ביותר ליצירת קשר וצמצום סיכונים?

"ישנם כמה דברים פשוטים אך רבי-משמעות: זמן הסעות: הסעות הן 'זמן זהב' עם מתבגרים. רק שניכם באוטו, חייבים לדבר ומנהלים שיחה פתוחה. ארוחות משפחתיות: מחקרים מראים שאכילה משותפת באמצע השבוע מפחיתה התנהגויות סיכון ואפילו משפרת מצבים רפואיים כמו אסתמה. ההשקעה בהכנת ארוחת ערב משותפת ושדרוג חוויית הישיבה סביב השולחן עושות את כל ההבדל לעומת שליחת כסף להזמנת אוכל. חיזוק מבפנים: כאשר מתבגר נתקל בקושי עם סמכות חינוכית, המטרה אינה לרוץ לפתור לו את הבעיה או לתקוף את המערכת, אלא לצייד אותו בכלים להתמודדות עצמאית".

איך מתבצעת העבודה הטיפולית אצלך במרפאה מול המתבגר וההורים?

"בעבר הייתה תפיסה שברפואת מתבגרים צריך להוציא את ההורים מהחדר כדי לתת למתבגר פרטיות מוחלטת. עם השנים הבנו שמתבגרים כיום פחות עצמאיים ומאוד תלויים בהורים שלהם, ולכן הנוכחות ההורית נדרשת מאוד.

צורת העבודה שלי היא משולבת: בתחילת המפגש ההורים נמצאים, לאחר מכן אני מוציאה אותם ויושבת לבד עם המתבגר, ובסוף המפגש אנחנו מסכמים מה נגיד להורים ומכניסים אותם חזרה לשיחה משותפת. אני מקפידה על סודיות ועל חוזה טיפולי ברור (כל עוד אין סכנה לבריאות או לחייו של הנער), אך תמיד מעודדת אותם להיעזר בהורים ולראות בתא המשפחתי מקום בטוח להתפתח בו".

מהי עמדתך לגבי השפעת מסגרות ההמשך כמו שנת שירות ומכינות קדם-צבאית לעומת גיוס ישיר לצבא?

"אני מעודדת מאוד שנת שירות ומכינה. בגיל 18-19 אזורים במוח עדיין משתנים דרמטית. ללכת לצבא בגיל 19 אחרי שנה שבה התרחקת מהבית, התנסית באתגרים חברתיים והתנדבות, מביא את הצעיר למערכת הצבאית בצורה בשלה וטובה הרבה יותר, לעומת 'כאפה' חזקה מדי בגיל 18 שעלולה להיות קשוחה מדי עבור בני נוער מסוימים".

מאיפה הגיע בכלל האתר או הרצון שלך להתמחות ברפואת מתבגרים?

"הגעתי לרפואת מתבגרים כשהייתי מתמחה צעירה מאוד עם תינוק בבית. התחלתי את ההתמחות בבית החולים דנה, ושלחו אותי לחצי שנה בבית החולים לניאדו בנתניה – שם קיבלו מטופלים עד גיל 18. אמרתי לעצמי: 'מה אני אעשה עם כל המתבגרים האלה? אני לא יודעת לטפל בהם, אני חייבת ללמוד על זה קצת. ואז קראתי מאמר מקסים של מישהו מפילדלפיה שבדק מה חשוב למתבגרים כדי להגיע לטיפול מרפאתי. הרגשתי שזו חשיבה אחרת לגמרי שמרתקת אותי, והחלטתי שזו תהיה עבודת המחקר שלי.

הסיפור מדהים הוא ששנים לאחר מכן, כששלחתי סטודנט שלי לעשות מחקר באותו מקום בפילדלפיה, נסעתי לבקר אותו ופגשתי במשרד בדיוק את אותו פרופסור שכתב את המאמר המקורי שגרם לי לבחור את כל כיוון החיים שלי. הוא הפך למנטור של המתמחה שלי, והייתה לנו פגישה מרתקת ומרגשת מאוד".

מה דעתך על הדור הנוכחי של בני הנוער בנושא של פרפקציוניזם ופחד מכישלון?

"אחת התמות המרכזיות שאנחנו רואים בטיפול בהקשר של חרדה היא שהדור הזה מגדיר את עצמו כפרפקציוניסטים, אבל הם בעצם לא. פרפקציוניסט אמיתי הוא מישהו שעושה משהו, נכשל, מנסה שוב ומשתפר. הדור הזה לעומת זאת חי ב'שחור-לבן'. אם הם לא מצליחים הכי טוב בצורה מושלמת, הם פשוט לא יעשו את זה בכלל.

מה שגרם לזה הוא בין היתר החינוך וההורים. ההורים אומרים לילד כל הזמן שהוא נסיך, גאון והילד הכי מושלם בעולם. לילד כזה אסור להיכשל, זו בכלל לא אופציה. בנוסף, יש את תרבות ההורים המגוננים, מה שנקרא "הורי מפלסת שלג" (snowplow parents) שסוללים לילד את המסלול כדי שלא יהיה לו שום קושי בדרך. כך למשל הילד לא ייגש לחמש יחידות מתמטיקה אם הוא מפחד לא לקבל מאה, או שההורים מיד ירוצו למורה ויאשימו אותו.
אבל כדי להיות עצמאי אתה חייב לדעת להיכשל ולתקן בדרך. אם אתה לא מנסה בכלל בגלל החרדה לא לקבל את הציון המושלם, זה פוגע לחלוטין בהתפתחות ובנפרדות שלך".

ואיך מערכת החינוך וההורים משתלבים בהתמודדות הזו היום?

"אני חושבת שאנחנו מתחילים תקופות מאתגרות מאוד לבני הנוער, בין היתר כי מערכת החינוך מתקשה להכיל את מה שהנוער מביא אתו היום. לכן, מסגרות תמיכה אלטרנטיביות אחר הצהריים – כמו תנועות נוער ופעילות ספורט קבוצתית – הופכות למקור תמיכה משמעותי ביותר בסביבה מוגנת.

לגבי התערבות ההורים בבתי הספר: הורים נוטים לקפוץ על כל דבר, מה שיוצר "הוראה מתגוננת" שבה מורים מפחדים להעניש או לדבר בכיתה. המסר שלנו צריך להיות חיזוק הילד ולא פתרון הבעיה במקומו".