פוסט טראומה וה-7 באוקטובר

אירועי ה-7 באוקטובר יצרו גל עצום של טראומה ופוסט-טראומה בישראל, המשפיעים על ניצולי המסיבות, תושבי העוטף, כוחות הביטחון, משפחות החטופים והנרצחים, וכלל הציבור שנחשף לאירועים, ומתבטאים בחרדה, סיוטים, קשיי ריכוז, ניתוק, וקשיים בשגרת היומיום.

ב-7 באוקטובר אנשים עברו אירוע בסדר גודל משמעותי ביותר. לעומת אירועים קשים שאיתם מתמודדים פצועים שמגיעים בדרך-כלל לבית חולים שיקומי, כאן נוספה התמודדות עם אירוע בטחוני שהיה כרוך בסכנת חיים משמעותית, שלפעמים נמשכה שעות בלי לדעת מתי האירוע יסתיים ואם ישרדו אותו. חלק מהאנשים גם ראו לידם פצועים, או הרוגים. חלקם חוו חוסר אונים, פחד נוראי ולעיתים תחושה שזה הסוף. יש גם פצועים שעברו למצב של תפקוד או מעבר למוד קרבי, עשו פעולות הישרדותיות או עזרו למי שהיו בסביבתם. למרות שהחוויה שהייתה מאוד מאיימת, מה שרשום אצל כל אחד מבחינה נפשית קצת שונה בהתאם למה שהוא עבר ובהתאם לתפקיד שהוא מילא בתוך האירוע והמשמעות שהוא נתן לתפקיד הזה. לדוגמא אפשר לתת שני אנשים שהתחבאו והעמידו פני מתים, משהו ששמענו בהרבה עדויות ובתקשורת. אחד מהם יכול לחוות את המעשה הזה כאיום ונורא ולשני זה ייתפס כדבר הכי חכם ונכון בסיטואציה. זה משפיע על איך שאדם חווה אירוע טראומתי".

פוסט טראומה היא תגובה נפשית מתמשכת לאירוע טראומטי (כמו מלחמה, תקיפה, אסון טבע) שבו הייתה סכנה ממשית לחיים או לבריאות, המתבטאת במחשבות חודרניות, פלאשבקים, סיוטים, הימנעות, עצבנות יתר וקשיי ריכוז, הפוגעת בתפקוד היום-יומי ומשנה את תפיסת העולם של האדם. הפוסט טראומה היא החזרה החוזרת ונשנית של האירוע או היבטים מתוכו והכניסה שלהם אל תוך החיים במצב שכבר אין סכנת חיים. הנפש חווה את האירוע שוב שוב. יש לזה מאפיינים נוספים של הימנעות, צמצום החיים, דריכות ועוד. אבל גם פה אפשר למצוא דרכים לתפקד באפיקים המתאימים לאדם ולקבל הרבה מיומנויות לשקם את החיים ולחיות עם המצב המורכב זה.

תהליך השיקום

עם הגעת המטופל לשלב השיקום, מתחיל ליווי משולב של הצוות הפסיכולוגי והצוות הסוציאלי. בשלב זה מושם דגש על יצירת סביבה תומכת ויציבה, הכוללת שיחות שמטרתן ויסות מתח ולחץ נפשי. ההתערבות נעשית באופן מדוד: במקומות שבהם נדרש סיוע מקצועי מתקיימת התערבות ממוקדת, ובמקביל ניתן מקום לכוחות הנפש הטבעיים של המטופל לפעול. כך מתאפשר עיבוד הדרגתי של החוויה והאירועים שעבר, הסתייעות בקשרים התומכים הקיימים בחייו וגיוס משאבים אישיים העומדים לרשותו.

במסגרת הטיפול ניתן מקום לנושאים המרכזיים המעסיקים את המטופל, תוך מעקב שוטף אחר הופעת סימפטומים או החמרתם. בהתאם לכך מתקבלת החלטה האם יש צורך בהתערבות טיפולית ממוקדת יותר, או שמא עם חלוף הזמן האירוע מאבד מעוצמתו הרגשית והופך לחלק מן ההיסטוריה האישית של האדם, ולעיתים אף לגורם מעצב בזהותו.

ניתן להשתקם גם ממצבים קשים ומורכבים במיוחד. אף שקשה לחזות מראש מי יפתח הפרעה פוסט-טראומטית, מחקרים וניסיון ממלחמות קודמות מצביעים על כך שכעשרה עד שלושים אחוזים מהנחשפים לאירועים טראומטיים יפתחו פוסט-טראומה. משמעות הדבר היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה ישתקם, בעוד אחרים ימשיכו להתמודד עם השלכות האירוע לאורך חייהם. לבני אדם קיימים מנגנוני הסתגלות והתמודדות מגוונים, וחלק מרכזי בעבודת הצוות הוא זיהוי מטופלים המצויים במצוקה משמעותית או בקושי מוגבר בתקופה שלאחר האירוע.

בשלב השיקום קיימת שונות רבה בין מטופלים. ישנם כאלה שעיקר משאביהם הנפשיים מופנים להתמודדות עם הפגיעה הפיזית, בעוד אחרים מתמודדים עם שינוי חד בתפקוד ובאורח החיים, למשל מעבר מעצמאות מלאה לתלות באמצעי עזר. עבור חלק מהמטופלים, האתגר המרכזי הוא חזרה לתפקוד. רמת ההתמודדות מושפעת מאופי החוויה במהלך האירוע, מהאופן שבו האדם תופס את תפקודו באותו רגע, ומהתגובה הפיזיולוגית והפסיכולוגית שלאחר מכן – רמת העוררות, הדריכות, המחשבות, החוויות והחלומות הקשורים לאירוע.

קיפאון הוא אחד ממנגנוני ההישרדות הבסיסיים של האדם מול איום קיומי. לצד תגובות של לחימה או בריחה, גם קפיאה היא תגובה אוטומטית שמקורה במערכת ההישרדותית של המוח, ואינה תמיד תוצאה של בחירה מודעת. בהקשר זה חשוב לסייע למטופל להבין את תגובתו בדיעבד. כאשר מתעוררים רגשות אשמה או בושה סביב תגובת הקיפאון, מוסבר כי המערכת פעלה באופן שנועד להגדיל את סיכויי ההישרדות באותו רגע. אף שהתגובה עשויה להיות קשה לעיבוד לאחר האירוע, היא הייתה מותאמת לנסיבות. בהמשך הטיפול נבנית למידה של דרכי התמודדות חדשות, המתאימות למציאות שבה האיום חלף.

תגובות דומות נצפות גם לאחר אירועים אחרים, כגון תאונות דרכים, שבהן מופיעות מחשבות חזרתיות של חרטה ושאלות “מה היה קורה אילו”. המוח מנסה לארגן את החוויה, ותפקיד הצוות בשלב הראשוני הוא להפחית חסמים רגשיים המעכבים התמודדות, לאפשר גמישות מחשבתית ולסייע בוויסות העוררות הנפשית.

במחלקות השיקום מתפתחות לעיתים גם מערכות יחסים וחברויות בין המטופלים. תהליכים אלו משקפים את יכולת השיקום הטבעית של האדם: המחלקה הופכת למרחב חיים שבו מתקיימים קשרים, שיחות, תמיכה הדדית ואף רגעים של צחוק. מרכיב זה הוא בעל חשיבות רבה ומשלים את שאר התהליכים השיקומיים.

במהלך האשפוז המטופל עטוף בצוות מקצועי, בבני משפחה ובחברים. עם השחרור הביתה עלולה להתרחש תחושת נפילה, שכן הסביבה לעיתים תופסת את השיקום כהסתיים, בעוד שההתמודדות נמשכת. לכן נדרשת הכנה לשלב השחרור, ובטיפול הפסיכולוגי נעשית עבודה על המעבר מהמסגרת המוגנת של המחלקה לחזרה לשגרה הביתית. עבור רבים, התקופה שלאחר האשפוז אף מאתגרת יותר מתקופת האשפוז עצמה, במיוחד כאשר קיימות מגבלות תפקודיות, שינוי ברמת העצמאות או צורך בהמשך החלמה. במקרים מסוימים ממשיך הטיפול במסגרת של אשפוז יום, המשלב שהות בבית עם טיפולים בבית החולים.

שלב השחרור מחייב התייחסות מיוחדת: המשך תמיכה של בני משפחה וחברים, בניית שגרה משמעותית הכוללת יציאה מהבית ופעילות יומיומית, והכרה בכך שתהליך השיקום הוא ממושך וכולל עליות ומורדות. לצד הקשיים, קיימת גם אפשרות לצמיחה.

אדם החווה משבר, מגבלה או טראומה משמעותית עשוי לפתח הבנות חדשות על עצמו ועל העולם. לעיתים מתפתחת אמפתיה מוגברת, שינוי במערכות יחסים, קרבה עמוקה יותר לאחרים או מוטיבציה להתקדמות ולבחינת כיוונים חדשים בחיים. תהליכים אלה מתרחשים בהדרגה, אך כאשר הם מתבססים, מדובר בהתפתחות פסיכולוגית משמעותית. הם קשורים ליכולת האדם לקבל שינויים הנכפים עליו, גם כאשר הדרך כוללת חוויה של אובדן. לצד זאת, חשוב להכיר בכך שהתמודדות עם פוסט-טראומה כרוכה בקשיים מתמשכים ובמפגש חוזר עם האירוע שחלף, והיא אינה פשוטה. יחד עם זאת, במקרים רבים מתקיימים במקביל גם כאב וגם צמיחה.

הניתוב של המתח לעשייה והתנדבות שרבים מעורבים בהם הם דרכים טובות להתמודדות. בדרך הזו אנשים פחות לבד, אקטיביים, תורמים למצב ומעבירים את אנרגיה של המתח הכללי לאפיק אחר.