תיקון בקע סרעפתי בלפרוסקופיה

תפריט ראשי עליון

תפריט עמוד

תוכן עניינים

מדוע מבוצעת הפעולה?

בקע סרעפתי (diaphragmatic/hiatal hernia) הוא הפגם הנפוץ ביותר של מערכת העיכול העליונה, ועל פי הערכות כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלת ממנו. בקע זה גורם למעבר של אברי חלל הבטן (הקיבה, ולעתים אפילו איברים נוספים, כמו הטחול או המעי הגס) – אל חלל בית החזה. הוא נוצר בשל פגם בפתח הסרעפת שדרכו עובר הושט מחלל החזה אל חלל הבטן. הגורמים לבקע סרעפתי כוללים: השמנת יתר, הריון, שיעול ממושך ביותר, שינויים ניווניים בעמוד השדרה, טראומה לאזור הסרעפת ומומים מולדים. יחד עם זאת, פעמים רבות אין גורם מדויק האחראי להופעת הבקע.
קיימים מספר סוגים של בקע סרעפתי. השכיח שבהם (95% מהמקרים) מכונה "בקע גולש" (Sliding Hernia). בסוג זה פתח המעבר של הוושט דרך הסרעפת אינו "קרוע" – אבל השרירים היוצרים אותו חלשים, ולפיכך הפתח איננו סגור היטב. מצב זה מאפשר לחלק התחתון של הוושט וחלק העליון של הקיבה לעבור דרך הפתח הוושטי אל חלל החזה, וכך הצומת שבין הקיבה לוושט עוברת מהבטן אל החזה. הוא נקרא "גולש" משום שמכלול החיבור (בין הוושט לקיבה) גולש מן הבטן אל החזה וחוזר חלילה. לבקע גולש אין סימפטומים, במרבית המקרים, והוא אינו גורם לבעיה תפקודית. כאשר הוא גורם לתלונות כמעט תמיד יהיו תלונות של צרבת, או רפלוקס קיבתי וושטי.
הסוג השני והפחות שכיח של בקע סרעפתי, הוא "בקע פרא-ושטי" (Paraesophageal hiatal hernia). בבקע כזה קיים פגם בפתח המעבר של הוושט דרך הסרעפת – מה שמאפשר מעבר של צפק (פריטוניאום, קרום המכסה חלק מאברי הבטן) יחד עם הקיבה אל חלל החזה. הצומת שבין הקיבה לוושט נשארת בתחום חלל הבטן, אך חלק מן הקיבה חודר אף הוא לחלל החזה, ולאחר תקופה מסוימת עלולה הקיבה כולה לעלות ולחדור אל חלל החזה.
הסוג השלישי הוא שילוב של שני הסוגים הראשונים, והסוג הרביעי מוגדר כמצב שבו איברי בטן נוספים (פרט לקיבה) עוברים דרך הפתח שבין חלל הבטן לבית החזה. בקעים אלה הם גדולים בדרך כלל, ודרכם עשויים לעבור חלקים מהמעי הגס או אפילו הטחול (בנוסף לקיבה) אל תוך בית החזה.
הטיפול בבקע סרעפתי תלוי בסוג הבקע והסימפטומים שהוא גורם. בקע גולש בדרך כלל לא גורם לתסמינים, ואם מופיעים סימפטומים, לרוב מדובר בכאלו שקשורים למעבר של תוכן חומצי מן הקיבה אל הוושט ולרפלוקס קיבה-ושט, שגורם לצרבת ולפגיעה ברקמה המצפה את חלקו התחתון של צינור הוושט.
על פי הספרות הרפואית, בקע גולש א-סימפטומי (שאין לו תסמינים מובהקים) שהתגלה באקראי אינו דורש טיפול. במידה והמטופל סובל מרפלוקס חומצי (היינו: צרבת), בדרך כלל מוצע לו טיפול שמרני, הכולל שינוי הרגלי תזונה ולקיחת תרופות נוגדות חומצה. אם הטיפול השמרני ייכשל – בדרך כלל יופנה המטופל לניתוח לתיקון הבקע הסרעפתי ותיקון השסתום בין הוושט לקיבה.
שלושת סוגי הבקע האחרים גורמים לעתים קרובות לסימפטומים הכוללים כאבים לאחר ארוחה, תחושת שובע מוקדמת, קשיים בנשימה בעת האכילה או אחריה וכאב קל בבליעה הנגרם בשל לחץ על הוושט התחתון על ידי הקיבה. בנוסף יכול להתפתח חוסר דם (אנמיה) בשל דימום כרוני מציפוי דופן הקיבה כתוצאה מסיבובים חוזרים של הקיבה על צירה. מסיבה זאת, הטיפול הראשוני בשלושת סוגי הבקעים שאינם בקע גולש הוא ניתוחי, במטרה להימנע מסיבוכים שהם עלולים לגרום למטופל, בהם: חסימת קיבה; הסתובבות של הקיבה על צירה; חוסר אספקת דם לקיבה ואוטם קיבתי (בשל לחץ על כלי הדם המזינים את כיס הקיבה) והתפתחות של כיבים איסכמיים (הנובעים מחוסר באספקת דם) שעלולים לדמם ואף ולסכן את חיי החולה.
הניתוחים לתיקון בקע סרעפתי יכולים להתבצע בשיטה "פתוחה" (כלומר, על ידי חתך גדול בבטן) או בשיטה הלפרוסקופית (זעיר-פולשנית), שמתבצעת באמצעות מספר חתכים קטנים דרכם מוחדרת מצלמה עם מקור אור וכלי הניתוח. לשיטה הלפרוסקופית ישנן מספר יתרונות על פני השיטה הפתוחה הכוללים יתרונות אסתטיים (צלקות קטנות מאוד), פחות זיהומים, כאב מופחת לאחר הניתוח, זמן אשפוז קצר יותר ותהליך התאוששות קצר יותר לאחר הניתוח. מכל מקום, לפני קבלת החלטה על ביצוע ניתוח, חשוב להתייעץ עם כירורג כללי המומחה בניתוחי בקע, ולדון יחד איתו בסוגי הניתוחים השונים, היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, ומידת התאמתו האישית של המטופל אליהם.

כיצד מבוצעת הפעולה בפועל?

ניתוח לתיקון בקע סרעפתי בשיטה הלאפרוסקופית מתבצע בהרדמה כללית, ולכן המטופל ישקע בשינה עמוקה לאורך כל הניתוח, ולא יהיה מודע כלל למצבו. סמוך לתחילת הניתוח יחובר המטופל לאינפוזיה דרכה יזליף המרדים חומרי הרגעה על מנת לסייע למטופל להפחית את תחושת החרדה. בתחילת הניתוח תנופח הבטן בגז פחמן דו חמצני על ידי החדרת מחט (מטרת הניפוח היא להקל על תמרון המכשירים הניתוחיים בתוך האגן). בהמשך יבוצעו כשלושה-ארבעה חתכים קטנים (1-2 סנטימטרים) בדופן הבטן. באחד החתכים יוכנס הלפרוסקופ (מצלמה זעירה עם מקור אור) שיצלם את שדה הניתוח. המנתח יוכל לראות את שדה הניתוח על מסך שיוצב מולו. דרך החתכים האחרים יוכנסו מכשירי הניתוח (לדוגמה – מספריים, מכשיר צריבה חשמלית – דיאטרמיה, מלקחים, חוט ומחט). הניתוח עצמו כולל את החזרת איברי הבטן שעלו לבית החזה דרך הפגם בסרעפת. לאחר מכן מתוקן הפגם הסרעפתי על ידי תפירה או באמצעות רשת שמטרתה לכסות על פגמים גדולים בסרעפת שלא ניתן לתפור אותם ללא יצירת מתח על רקמות הסרעפת. בסוף הניתוח המנתח יוציא את מכשירי הניתוח ואת הגז מהגוף, ידביק או יתפור את החתכים ויחבוש אותם. במקרים מסוימים, ובהתאם למצב הרפואי של המנותח, יוחלט על מעבר לניתוח בחתך פתוח (במקום שימוש בטכניקה הזעיר-פולשנית). הדבר אינו נחשב לסיבוך ניתוחי – אלא לשיקול דעת נכון של המנתח, שמיועד לשמור על בטיחותו של המטופל.

באיזו הרדמה ישתמשו במהלך ביצוע הפעולה?

הרדמה ככלית.

כמה זמן אמורה להימשך הפעולה?

1-2 שעות

מהם אחוזי ההצלחה של הפעולה, ובאילו סיכונים היא כרוכה?

ככל פעולה כירורגית פולשנית, גם ניתוח לתיקון בקע סרעפתי בשיטה הלאפרוסקופית אינו חף מסיכונים ומסיבוכים, שחשוב להיות מודעים אליהם, טרם קבלת ההחלטה על ביצוע ניתוח. סיבוכי הניתוח כוללים דימום, זיהום ופגיעה באברים פנימיים שכנים (בעיקר הקיבה והוושט). סיבוכים ספציפים לניתוח זה כוללים בעיות עיכול (כולל התנפחות הבטן), כאבים בבליעה והקאות (בעיות אלו לרוב חולפות לאחר מספר חודשים), והם מתרחשים בכ-10% מהמקרים. שיעור הניתוחים החוזרים עומד על 5%, בעיקר בשל חזרה של הבקע. סיכוני ההרדמה כוללים חסימה של נתיב האוויר כתוצאה מחנק, ירידה פתאומית בערכי לחץ הדם והדופק ונזק לשיניים או למיתרי הקול כתוצאה מהחדרת צינורות לקנה הנשימה. במקרים נדירים ביותר תיתכן תגובה אלרגית לחומרי ההרדמה, אולם סיכון זה אינו קיים אצל מטופל שכבר עבר ניתוח בהרדמה כללית. בסך הכל נחשב ניתוח לפרוסקופי לתיקון בקע סרעפתי לפרוצדורה רפואית מוצלחת ובטוחה, ששיעורי ההצלחה שלה עומדים על 95%.

איך להתכונן לניתוח ולאשפוז בביה"ח?

לקראת הניתוח יש לבצע א.ק.ג., צילום חזה ובדיקות דם שגרתיות, הכוללות: ספירת דם, כימיה ואלקטרוליטים (כולל סידן, מגנזיום ופוספור), תפקודי כבד ותפקודי קרישה.
האבחנה הראשונית של בקע סרעפתי יכולה להתבצע באמצעות צילום רנטגן פשוט, אך במרבית המקרים נעשית על ידי צילום של מערכת העיכול לאחר בליעת בריום.
הדמיית בריום נחשבת ל"בדיקת הבחירה" לאבחנת בקע סרעפתי, שכן בצילום ניתן לראות את הבריום כאשר הוא עובר בחלל מערכת העיכול – וכך אפשר לזהות בקלות פגמים מבניים בתוך המערכת.
בדיקה אבחנה נוספת היא גסטרוסקופיה, שבה מוכנס אל הפה (לאחר מתן תרופה מטשטשת) מכשיר בצורת צינור – המגיע אל הקיבה. בקצה המכשיר נמצאת מצלמה המאפשרת לראות על מסך חיצוני את פנים הוושט והקיבה.
לקראת הפגישה עם הרופא המנתח חשוב להכין מסמכים רפואיים, ולשתף אותו ואת הרופא המרדים בכל ההיסטוריה הרפואית של המנותח. חשוב במיוחד לספר על ניתוחי ואשפוזי עבר, מחלות כרוניות שהמטופל לקה בהן, תרופות מרשם שהוא נוטל, תוספי תזונה שהוא לוקח ואלרגיות שהוא סובל מהן.
שבוע לפני הניתוח יש להפסיק נטילת נוגדי קרישה (כמו אספירין או קומדין). חשוב מאוד להתייעץ עם רופא המשפחה או המנתח לגבי צורך בתחליפים.
ביום הניתוח עצמו, יש להיות בצום מוחלט, כולל מים, החל מ-8 שעות לפני תחילתו. טרם הניתוח יש להסיר שיניים תותבות, תכשיטים וביגוד אישי, ומומלץ להימנע מעישון (או לחילופין, להפחית את מספר הסיגריות, ככל שניתן).

מה יקרה אחרי הניתוח?

לאחר סיום ההליך הכירורגי שוהה המטופל כשעתיים במחלקת ההתאוששות, כדי לוודא התעוררות איטית ובטוחה מהניתוח. לאחר מכן הוא מועבר למחלקה, ומספר שעות לאחר מכן מסייעים לו לרדת מהמיטה ולשבת בכורסה. בימים הראשונים לאחר הניתוח רצוי לאכול ארוחות קטנות ותכופות. כאבים עזים אינם צפויים (ובכל מקרה ניתנים לשליטה באמצעות משככי כאבים), אם כי לא נדיר לסבול מאי נוחות באזור הכתפיים, בעקבות ניפוח הבטן בגז הפחמן הדו-חמצני. שחרור מבית החולים אפשרי לרוב כעבור יום עד שלושה ימים ממועד הניתוח.

ומה יקרה לאחר השחרור מביה"ח?

יש להימנע מהרמת משאות כבדים בחודש הראשון לאחר הניתוח. כמה ימים לאחר הניתוח מוזמן המטופל לביקורת אצל הרופא המנתח. חשוב שהוא יספר לו על תחושותיו, על בעיות רפואיות חדשות שצצו אצלו ועל הרגשתו באופן כללי. אם חום גופו עולה על 38 מעלות או אם הוא סובל מסימפטומים מדאיגים ופתאומיים אחרים – יש לדווח על כך מייד וללא דיחוי לרופא המנתח או לאחות התורנית.