תוכן עניינים

מאת: ד''ר יפה לרמן; מנהלת המערך הגריאטרי; המרכז הרפואי ת"א

במאה העשרים חל מהפך בתחום הדמוגרפי העולמי. תוחלת החיים עלתה מ-50 שנה בתחילת המאה, ל-80 שנה בסופה. לשם השוואה, העלייה בתוחלת החיים ב-1000 השנים שקדמו לכך, עלתה רק ב-20 שנה. כלומר – במהלך 900 שנה, תוחלת החיים עלתה בפחות שנים מאשר בתוך מאה שנות המאה העשרים. הדבר הושג, למרבה הפלא, דווקא בשל הירידה בתמותת תינוקות – מצב שהביא לכך שהרבה יותר אנשים מגיעים לגיל הזיקנה. גם הישגי הרפואה המודרנית הביאו לכך שניתן לחיות עם המחלות לאורך שנים ארוכות יותר, וכפועל יוצא מזה אוכלוסית העולם מזדקנת וכיום 10% ממנה משתייכים ל"גיל הזהב", כאשר הצפי הוא לאחוזים גבוהים יותר בעתיד. 
כבר היום, בארצות המפותחות באירופה, אנו עדים לאחוז פנסיונרים המגיע עד לכדי 15%-18% מקרב האוכלוסיה, מתוכם שיעור גבוה של קשישים מאוד, בגיל 85 ומעלה. הקשישים של היום הם לא הקשישים של פעם – רובם פעילים, לומדים, מבלים ומהווים כוח קניה משמעותי.
עם זאת, אוכלוסית הקשישים סובלת ממה שמכונה "אייג'יזם" (Agism), שפירושו יחוס כל תופעה או תלונה לגיל המבוגר, מבלי לחפש את הסיבה הפיזיולוגית שגרמה לכך, כמו לדוגמה: כאבי פרקים, חוסר תפקוד, ירידה בזיכרון ועוד. רוב המחלות והמצבים בגיל הזיקנה הינם כרוניים ולכן הטיפול בהם ממושך, תומך ובדר"כ אינו מרפא. הקשיש לומד לחיות עם המחלה, וכל שאיפתו הינה להישאר עצמאי ובלתי-תלוי. יצוין, כי אוכלוסית הקשישים בדר"כ איננה חוששת מהמוות עצמו, אלא יותר מלהפוך נטל על הסביבה או הילדים. המצבים העיקריים המביאים לתלות זו הינם ירידה קוגניטיבית (ובעיקר מחלת אלצהיימר), אירועים מוחיים, מחלת פרקינסון ודיכאון. מצב נוסף העלול לגרום לקשיש להפוך לתלותי הוא הדה-קונדישנינג: מושג חדש בתחום הרפואה הגריאטרית, אשר אין לו עדיין תרגום לעברית ופירושו שינויים החלים במערכות הגוף כתוצאה משכיבה ממושכת או מתקופה ארוכה של אי-פעילות. מה שמייחד מצב זה, שהוא מצב הפיך, הניתן לטיפול ע"י הפעלה אינטנסיבית.

מתי נוצר הדה קונדישנינג?

המצב נוצר כאשר הקשיש מרותק למיטה לתקופה מסוימת, כמו לדוגמה לאחר ניתוח; אחרי נפילה; אחרי שבר, בתקופה בה חל איסור דריכה על הרגל; כאשר הוא סובל מכאבים ונמנע מפעילות; או אחרי מחלה זיהומית קשה. כל המצבים הללו גורמים לירידה דרסטית בכושר הגופני של הקשיש, הוא מתעייף מהר ומתנשם גם במאמץ קל, קצב לבו מהיר (אפילו במנוחה), שריריו מדולדלים ולכן הקשיש גם חושש ללכת ופסיעותיו בלתי יציבות. ככל שתקופת חוסר הפעילות ארוכה יותר, כך מופיעים יותר סיבוכים, כמו למשל כיפוף המפרקים וקיצור הגידים- מצב המביא גם להגבלה בטווח התנועה של המפרקים.


הטיפול בדה-קונדישנינג

הטיפול בדה-קונדישנינג דורש השקעה רבה- בעיקר ע"י פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק. במסגרת הטיפול יש לחזק את השרירים ולשפר את טווחי התנועה של המפרקים, ובמיוחד הברכיים והכתפיים, ובד בבד לשפר את יכולת המאמץ, דהיינו - סיבולת לב-ריאה. תרגול זה נעשה בהדרגה  ובהתמדה, באמצעות בניית תכנית אישית לכל מטופל ע"י צוות רב-מקצועי ובשיתוף המשפחה, תוך מתן תמיכה וחיזוק, אך מנגד עידוד הקשיש לבצע את הפעילות היומיומית באופן עצמאי. זאת, למרות הנטייה ה"אימהית" לעשות עבורו הכל מתוך דאגה כנה לשלומו. טיפול שכזה דורש סביבה פיזית מתאימה והוא ניתן במחלקות שיקומיות, במרכזים גריאטריים נבחרים וכן במחלקות סיעודיות ייחודיות.

במרכז הרפואי ת"א ניתן טיפול לחולים הנדרשים להחלמה לאחר מחלה או ניתוח טרם חזרתם הביתה. גם חולים אשר עברו תהליך שיקומי, אך מהססים וחוששים מהשיבה הביתה, יכולים לשהות בביה"ח לתקופת החלמה נוספת, אשר במסגרתה ניתן דגש על מניעה וטיפול בדה-קונדישנינג, בין היתר באמצעות טיפולים המתמקדים בהפעלת השרירים והמפרקים, שימוש בבריכה טיפולית, ריפוי באומנות ובמוסיקה ועוד. טיפולים מסוג זה מביאים, רובם ככולם, לשיפור משמעותי באיכות חייו של הקשיש, בתפקוד מערכת העיכול, במצב רוחו ובאיכות השינה שלו.

תפריט ניווט תחתון