מקובל לחשוב שהידע הרפואי שנצבר בעולם מאפשר לזהות בדיוק רב כמעט כל מחלה ומצב רפואי. נכון שלא לכל מחלה עדיין יש תרופה או טיפול, ורופאים נאלצים להתמודד מדי יום עם
מצבים קליניים מורכבים ביותר, אבל התפיסה היא שלפחות אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים: כשאדם מגיע לרופא ומתלונן על כאב או בעיה תפקודית, לרשות הרופא עומדת סוללה של בדיקות מגוונות, מבדיקות דם וכימיה ועד מיפוי ממוחשב, שמאפשרות לזהות בבירור ממה סובל אותו אדם, ולהמליץ על טיפול.
התהליך הזה משקף את המציאות ברוב המקרים. אבל לעתים הבדיקות לא מסתיימות באבחנה ברורה. החולה יכול להתלונן בבירור על הפרעה, כאב או בעיה שממנה הוא סובל – אבל כל הבדיקות לא מוצאות גורם שעשוי להסביר את התופעה. קחו לדוגמא מחלה כמו אסתמה: הספרות הרפואית מסבירה בדיוק רב את התהליכים הביולוגיים והכימיים שמתחוללים בריאות ויוצרים התקף, וממליצים על שורת של אמצעי טיפול. ואולם, לעתים מגיע חולה עם קוצר נשימה – ללא כל הסימנים המוכרים של אסתמה. באופן דומה, יכולים להגיע לחדר המיון אנשים עם מגוון רחב של הפרעות, החל בכאב כרוני, שיתוק, נימול, הפרעות בהליכה והפרעות תנועה, ועד לתופעה שנראית כמו שבץ מוחי והתקף לב – ובכולם בירור רפואי לא מעלה גורם ברור לבעיה.
אפשר אולי לחשוב שמדובר בתופעה נדירה וקיצונית, מהסוג שעליו נבנות סדרות טלוויזיה דוגמת "האוס". בפועל, מספרם של חולים אלו מפתיע: מחקרים מצבעים על כך ששיעור החולים הסובלים מסימפטומים כרוניים שאינם מוסברים רפואית הוא 5%-11% מכלל החולים. בהיעדר אבחנה ברורה, החולים נודדים מרופא למשנהו, ונוצר עומס על המערכת הרפואית העמוסה בלאו-הכי, והחולים ממשיכים לחוות סבל ניכר ללא פתרון אמיתי למצבם.
מבחינת החולה, הסימפטומים שמהם הוא סובל אמיתיים לחלוטין. ואולם, הבעיה אינה נובעת מפגיעה מבנית אלא כנראה מפגיעה תפקודית של המוח. מוזר ככל שזה יישמע, המוח הוא זה שיוצר את הבעיה הגופנית – ולא פגיעה או מחלה ברגל, בידיים או בריאות. הקושי לזהות את מקור הבעיה הוא שתופעות מסוג זה נוטות "להסוות" עצמן, ומתבטאות כסימפטומים גופניים. בנוסף, מתגלה בחלק גדול מהחולים קושי ניכר לקבל את ההסבר שמדובר בהפרעה תפקודית ולא במחלה גופנית, והם ממשיכים לחפש, לשווא, מזור לבעייתם.
