על התמודדות עם אובדן, אבל ושכול
ד"ר נצח גורן מסביר את חשיבות הזמן והמקום שיש לתת לאבל בחיים והאם יש דרך "נכונה" להתאבל. כולנו חווים אובדן בחיים: אדם קרוב שנפטר, גירושין, פיטורין או פגיעה באיבר חיוני בגופינו. למרות שמדובר באובדן בסדרי גודל שונים, סביר להניח שנחווה תחושה של אבל. השבוע חווינו כולנו אבל לאומי, עם סיומו הטראגי של אירוע חטיפת ורצח הנערים. בהמשך החודש, על פי המסורת היהודית, יחלו שלושה שבועות של אבל לאומי (שלושת השבועות או ימי בין המיצרים), זכר לאירועי חורבן בהיסטוריה – ששיאם בתשעה באב. "עד כמה שזה ישמע מוזר – אפשר לומר 'בגדול' שיש דרכים יעילות יותר להתאבל", אומר ד"ר נצח גורן, פסיכולוג רפואי-קוגניטיבי במכון לטיפול בכאב במרכז הרפואי תל-אביב. "כשנותנים מקום לאבל, על כל שלביו, אפשר לחיות בהמשך חיים בריאים יותר ולזכות לאיכות חיים גבוהה יותר".
"כשקורים דברים חיוביים בחיים – ברור לכולם שצריך למצוא את הזמן לחגוג. חשוב להבין שגם כשעוברים אירוע קשה, צריך לפנות זמן לאבל", מסביר ד"ר גורן. "תהליך אבלות דומה למשט של סירה קטנה באוקיינוס הגדול. כל סערה שעוברת בסביבה, יוצרת סוג אחר של תגובה. סערת כעס, סערה של רגשות אשם, מחשבות שליליות, סערות פיזיות כגון בכי או הפרעות שינה. האדם שבתוך הסירה מתכנס בתוך עצמו, שקט ונאחז בסירה כדי לא ליפול. "צריך לדעת לנווט את הסירה ואת התנהגותנו בהתאם, כדי לצלוח את הסערות, להגיע לתקופות רגיעה זמניות ולבסוף גם לחוף מבטחים".
כפסיכולוג רפואי, מלווה ד"ר גורן במרפאת הכאב, מטופלים רבים שצריכים להתמודד עם חיים חדשים, לאחר שהתברר שהכאב שהם חווים אינו תופעה חולפת. "כשמבשרים לאדם שהאופן בו תפקד עד היום לא יחזור, הוא חווה אובדן של ממש, בדומה לכריתת איבר או לגירושין לאחר עשרות שנים עם אותו בן זוג", הוא מתאר. "עיבוד האובדן ולמעשה כל התהליך הנפשי וההתמודדות של המטופל, חשוב להמשך החיים, לא פחות מהטיפול בבעיה הפיזית".
סקירת ספרות שהתפרסמה בכתב העת המקצועי Lancet הצביעה על כך שלאחר אובדן חלה עליה בסיכון למחלות שונות בשל ירידה בתפקוד המערכת החיסונית, כמו גם עליה בסיכון להתפרצות בעיות נפשיות. "אבל שאינו מעובד נכון עלול להוביל לתסמיני דיכאון, אובדנות, ירידה בערך העצמי הגוררת בעקבותיה הזנחה בריאות, הפרעות ביחסים בין אישיים ובתפקוד היומיומי", אומר ד"ר גורן.
אז איך מתאבלים "נכון"?
- לתת מקום לאבל – הכחשה הוא אחד המנגנונים האנושיים בהתמודדות עם אובדן, והוא גם בדרך כלל השלב הראשוני בהתמודדות שמסייע לנו להתמודד עם ההצפה הרגשית. חשוב לעבור את השלב הזה, אך לא "להיתקע" בו אלא להתגבר ולהמשיך. להפנים שהאירוע קרה ולדבר עליו. מחקרים מראים שכש"מדברים על זה" מעבדים את האבל טוב יותר. לא מדובר בהכרח בשיחה עם איש מקצוע, אלא עם חבר או בן זוג. מי ששומר הכל בבטן, גם אם הוא אדם מופנם מטבעו, עלול לאחר שנה או שנתיים לסבול מתופעות של חרדה או דיכאון. כשמדברים על הכאב ועל הקשיים, לא מאפשרים למנגנון ההכחשה להימשך ומישירים מבט ישיר לבעיה.
- להשתמש בתמיכה חברתית/משפחתית קיימת ותורמת – התחושה שאוהבים אותך, שיש לך תמיכה, שיש מי שיקלוט אותך, מעלה את תחושת המסוגלות העצמית של האדם, ונותנת לו את הכוח לדעת שהוא יכול להתגבר על הדברים. אם אתה מתחבר ונפתח לחברים - אל תדחה את עזרתם. נסו למצוא להם את המקום בחייכם, גם אם מדובר במילה טובה והקשבה בלבד, אך בתנאי שהם תורמים לכם.
- מצאו ריטואלים שיתאימו לכם – ריטואלים מסייעים בהתמודדות. לדוגמה: כתיבה של מכתב פרידה לאדם שמת או לעבודה המוצלחת ממנה פוטרת. המכתב יכול לכלול געגועים ותיאור של חוויות חיוביות כמו גם כעסים (אם היו). חשוב שהמכתב יסתיים בפסקת פרידה ברורה. מי שאינו מסוגל לחתום בפרידה, כנראה שלא סיים לעבד את התהליך. דוגמה נוספת לריטואל: נטיעת עץ או שיח והשקייתו היומית. לילדים יכול להתאים ציור יומי כביטוי לתחושתם. בכל הדתות קיימת התייחסות לתקופת אבל (אישי או לאומי) וקיימים ריטואלים המאפשרים לתרגם את הרגשות למעשים, כגון מנהגי אבלות: לא להתגלח, לא לשמוע מוסיקה, לא לאכול וכדומה.
- מציאת משמעות בחיים – פעמים רבות אנשים חוששים להתנתק מהאבל, כדי לא לשכוח מה שהיה. אולם כדי להתקדם חייבים להפנים את העובדה שלעולם לא נשכח מה שהיה, אך עלינו למצוא משמעות חדשה לחיים. להציב מטרות קטנות וברות השגה, שיאפשרו לנו לנהל שיגרה חדשה וחיים טובים יותר.
- לדעת להתבונן על עצמנו מבחוץ: תהליך אבל הוא תהליך קשה ועלול להיות ממושך. חשוב לעשות הפסקה מדי פעם, להתבונן על עצמנו מבחוץ, לקחת "פסק זמן" להנאות קטנות שעושות טוב.
התיאוריות הפסיכולוגיות מדברות על חמישה שלבים של אבל: הכחשה, כעס, דיכאון, מיקוח והשלמה. ספר הפסיכיאטריה החדש הגדיר "הפרעת אבל" ועורר דיונים נרחבים בנושא מהו אבל "נורמלי" ומתי הופך האבל ל"הפרעה". ד"ר גורן מדגיש כי הדרכים להתמודדות אינם "נכונים" לכל אחד. ובכל מצב. "לכל אחד מאיתו הדרך משלו להתאבל. אך המשותף לכל הדרכים הוא היכולת לעבד את האובדן ולצמוח בהמשך. מי שאינו מסוגל לעבד, מי שלא ממשיך הלאה, יכול לפנות לטיפול של אנשי מקצוע".
ד"ר גורן מסכם: "כפסיכולוג רפואי, חשוב לי להעביר את המסר, שכל אובדן – אדם/דרך חיים או אפילו הרגל, שהיו לנו - זכאי להתייחסות ולזמן עיבוד. תנו לאבל את המקום שלו בחייכם, כדי להתקדם לחיים טובים ובריאים יותר".
