סוכרת מסוג 2 נובעת מתנגודת לפעילות של האינסולין בכבד, בשומן ובשריר בשלוב עם ירידה בהפרשת אינסולין מהלבלב. התהליכים הללו מביאים ליצור מוגבר של סוכר ע"י הכבד, ולירידה בקליטת הסוכר מהדם ברקמות המטרה (כגון: שריר, שומן). כתוצאה מכך עולה רמת הסוכר בדם בצום ולאחר האוכל. השכיחות של סוכרת נמצאת בעליה מתמדת ברמה של מגפה. בשנת 2025 צפויים להיות 380 מיליון חולי סוכרת בעולם. לאיזון רמות הסוכר בדם בשלבים המוקדמים של המחלה תפקיד חשוב במניעת סבוכי המחלה בכלי הדם הגדולים (טרשת עורקים בלב, מח, גפיים) והקטנים (כליה, רשתית, עצבים). איזון רמות הסוכר בשלב מתקדם יותר של המחלה (כ-10 שנים לאחר אבחונה) ככל הנראה אינו מונע את סבוכי המחלה בכלי הדם הגדולים. אי לכך יש חשיבות רבה לטיפול במחלה בשלביה המוקדמים במניעת סבוכי המחלה ובשימור תפקוד תאי הבטא בלבלב אשר מפרישים אנסולין.
התרופות שקיימות כיום לסוכרת משפיעות בעיקר על הורדת התנגודת לאינסולין או הגברה של הפרשת אינסולין מתאי הבטא בלבלב, ו/או מניעת מוות של תאי הבטא בלבלב. תרופות מקבוצה חדשה אשר נמצאות בשלבי מחקר מתקדמים מעכבות את פעילותו של הנשא הכלייתי לנתרן ולסוכר המכונה SGLT2 (sodium glucose co-transporter 2). תרופות אלה מהוות שינוי משמעותי בגישת הטיפול, מאחר והן מורידות את רמת הסוכר בדם בדרך חדשה לחלוטין: הן גורמות לכך שהגוף יפריש את הסוכר המיותר בשתן.
הגוף הבריא שומר על רמה תקינה של סוכר בדם על ידי אינטראקציה מורכבת בין הכבד, השרירים, תאי השומן, הלבלב, והמערכת הנוירו-אנדוקרינית. בשנים האחרונות, הראו מחקרים שונים שגם הכליות משחקות תפקיד מכריע בויסות הסוכר. הכליות אחראיות על ספיגה של הסוכר מהשתן בחזרה לזרם הדם, ובכך מונעות אובדן של הסוכר בשתן. הסיבה לכך נעוצה באבולוציה של האדם: בתקופות הקדומות כאשר אספקת המזון היתה לא צפויה ובלתי סדירה, הסוכר היווה מקור אנרגיה הכרחי לגוף והוא לא היה יכול לוותר על "אף טיפה". לפיכך הגוף דאג לשמר את הסוכר בתחנה האחרונה לפני הפרשתו בשתן באמצעות חלבוני ה- SGLT. קיימים 2 סוגים של SGLT: SGLT1 – נשא שנמצא הן במעי והן בכליה אך אחראי על ספיגה של רק 10% מהסוכר מהשתן לדם. ה-SGLT2 נשא שקיים רק בכליה. זהו הנשא העיקרי של הסוכר בכליה. נשא זה אחראי לספיגת כ- 90% מהסוכר שמגיע לשתן בחזרה לדם. מעל רמה מסוימת של הסוכר בדם (180 מג'/דל) הנשאים הכליתיים לא עומדים בעומס הסוכר, וחלקו מופיע בשתן. באופן זה הכליות עוזרות בויסות רמות הסוכר, מכוון שהפרשת הסוכר בשתן כשרמות הסוכר גבוהות בדם, מסייעת בהורדת רמת הסוכר בדם.
בחולי סוכרת הן מסוג 1, והן מסוג 2, מנגנון הויסות הכליתי של רמת הסוכר משתבש והספיגה של הסוכר מהשתן לדם מתגברת ב-20% על אף רמת הסוכר הגבוהה בדם. תהליך זה גורם לעליה נוספת של רמת הסוכר בדם. הסיבה לספיגה המוגברת של הסוכר ע"י הכליות היא יצור מוגבר של הנשא הכליתי SGLT2. סוג חדש של תרופות אשר נמצא בשלבי מחקר מתקדמים, מעכב את פעולתו של הנשא - SGLT2 ובכך גורם להפרשה של כמות משמעותית של הסוכר בשתן ולירידה ברמות הסוכר בדם. הירידה ברמות הסוכר בדם מביאה לשיפור בתנגודת לאנסולין ברמת השריר והכבד, וכן לשפור בתפקודם של תאי הבטא בלבלב אשר מפרישים אנסולין. תרופות מקבוצה זו מורידות את רמת הסוכר בצום ולאחר האוכל, וכן מביאות לירידה ברמת ההמוגלובין המסוכרר (מדד לממוצע רמת הסוכר ב-3 חודשים האחרונים) של כ 0.4-0.9%. בנוסף, אובדן הסוכר בשתן מביא לאובדן של קלוריות בשתן, ואי לכך לירידה במשקל של 2-4 קג'. תרופות רבות לסוכרת עלולות לגרום לעליה במשקל ולכן זהו יתרון נוסף של תרופות מקבוצה זו. בנוסף, לא דווחו ארועים של הפוגלקמיה (ירידה ברמת הסוכר בדם מתחת ל60 מג/דל). הפוגלקמיה היא תופעת לואי של תרופות רבות לסוכרת לרבות האנסולין. הסיבה לכך היא שתרופות אלו אינן מדכאות את עלית הגלוקגון ויצור הסוכר ע"י הכבד בעקבות ירידה של רמת הסוכר בדם. במחקרים שבוצעו עד כה התרופות מקבוצה זו נסבלות היטב ע"י החולים עם מעוט תופעות לואי – העיקריות הן עליה קלה בזהומים חידקיים בדרכי השתן (בשעור של 3-5%), וכן עליה בזהומים פטריתיים באברי המין.
לדברי דר' מאיה איש-שלום, אחראית על תחום הסוכרת ב-beWell, מדובר בקבוצה חדשה של תרופות אשר נראה שיש לה פוטנציאל לעזור הן לחולי סוכרת מסוג 1, וחולי סוכרת מסוג 2. לאור מעוט תופעות הלואי וההשפעה המטיבה על המשקל נראה שיהיה מקום לטיפול בתרופות מקבוצה זו. עם זאת, לא ידועות ההשלכות של הטפול לאורך זמן. בפרט הנושא המטריד הוא השפעתן על הכליות. האם החשיפה הממושכת לערכי סוכר גבוהים בשתן מסכנת את הכליה? יש לבדוק נושא זה. כמו כן לא ברור אם תרופות אלו תהיינה יעילות בחולים עם הפרעה בתפקוד כליתי, לאור ירידה בכמות הסוכר שמופיעה בשתן בשל ירידה בתפקוד הכליתי.
