שכיחותה של מחלת הסוכרת נמצאת בעליה חדה בארץ ובעולם. כיום קרוב ל8% מהאוכלוסייה בארץ לוקים במחלה וכשליש לא מאובחנים. 

אינסולין הוא הורמון שמופרש מהלבלב ותפקידו להכניס את הסוכר לתאים ברקמות השונות וכך לפנותו מזרם הדם. סוכרת נובעת משילוב של כשל של תאי הבטא בלבלב להפריש כמות מספקת של אנסולין ותנגודת לפעילות האנסולין ברקמות השונות – שומן, כבד שריר. 

סוכרת מוגדרת כסוכר בצום של 126 מג/דל ומעלה ו/או רמת המוגלובין מסוכרר של 6.5% ומעלה (מדד של ממוצע של ערכי הסוכר ב3 חודשים האחרונים) ו/או רמת סוכר של 200 מג'/דל שעתיים אחרי העמסת סוכר ו/או מדידה רמת סוכר אקראית של 200 מג/דל. 

כבר במצב של טרום סוכרת עשויה להיות פגיעה בכלי הדם (בעיקר הקטנים) ולכן חשוב מאוד למנוע התקדמות של טרום סוכרת לסוכרת בעזרת שמירה על משקל גוף תקין, דיאטה שאינה עשירה בפחמימות, הפחתת הצריכה של פחמימות פשוטות ופעילות גופנית סדירה, דהיינו פעילות ארובית כגון הליכה במהירות בינונית לפחות 150 דקות בשבוע, ושעה בשבוע ,ופעילות של תנגודת (משקולות קלות). הללו מפחיתים ב52% את הסיכון להתפתחות סוכרת!

הפגיעה בכלי הדם הגדולים מתבטאת בטרשת עורקים בכלי הדם הכליליים המובילים דם אל שריר הלב, בכלי הדם אשר מזינים את המוח, ובכלי הדם בגפיים. הנזק בכלי דם אלו מעלה את הסיכון להתקפי לב, לאירועים מוחיים, לירידה קוגניטיבית עד דמנציה ולהפרעה באספקת הדם לגפיים. אירועים מוחיים והתקפי לב הם סיבת התמותה השכיחה ביותר של חולי סוכרת. 

איזון מיטבי של רמות הסוכר תורם רק במעט למניעת הסיבוכים בכלי הדם הגדולים, אולם ניתן למנוע את הפגיעה בהם על ידי איזון רמות הכולסטרול, ואיזון לחץ הדם בעזרת תרופות מתאימות. בנוסף, קיימות כיום תרופות חדשות לאיזון הסוכרת מקבוצת מעכבי SGLT2 אשר מונעות את ספיגת הסוכר ע"י הכליות חזרה לזרם הדם, ובעצם גורמות להפרשת הסוכר בשתן. תרופות אלו הוכחו כמפחיתות תחלואה ותמותה ממחלות לב, בעיקר על רקע הפחתת אי ספיקת הלב. בנוסף תרופות ממשפחת אנאלוגים לGLP1 מפחיתות את הסיכון לתחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי דם.

הפגיעה בכלי הדם הקטנים מתבטאת בנזק לרשתית, לכליה ולסיבי עצב. הנזק ברשתית עשוי להביא לירידה בחדות הראיה עד לעיוורון, ואילו הנזק בכליה גורם להפרעה בתפקוד הכליה עד לחוסר תפקוד המחייב דיאליזה. הסיבה השכיחה ביותר לעיוורון או לדיאליזה בעולם המערבי היא סוכרת. 

הפגיעה בסיבי העצב אשר מתווכים תחושה גורמת לרגישות מוגברת לכאב, תחושת צריבה או חום בכפות הרגליים והידיים, עד לאובדן תחושה. במקרים בהם קיים אובדן תחושה יש סיכון מוגבר לפציעה לא מורגשת בכף הרגל. פציעה זו יחד עם אספקת דם לקויה לגפה עשויים לגרום לכיב עמוק אשר עשוי להתפשט עד העצם. בסוכרת לא מאוזנת, בנוסף לפגיעה באספקת הדם לגפה, קיימת גם הפרעה בתפקוד התאים הלבנים שתפקידם להילחם בזיהום, ולכן קיים קושי רב יותר בריפוי הכיב והתגברות על הזיהום בעצם. בכדי למנוע את התפשטות הזיהום פעמים רבות נאלצים לקטוע את הגפה. הסיבה השכיחה ביותר לקטיעה של גפיים שאינה טראומטית בעולם המערבי היא סוכרת. 

הפגיעה בכלי הדם הקטנים מתבטאת גם בפגיעות עצביות פחות שכיחות. פגיעה בסיבי עצב מוטוריים אשר חשובים להפעלת שרירים ומתבטאת בחולשת שרירים ממוקדת, ופגיעה עצבית המשפיעה על המערכת האוטונומית המעצבבת את המעיים ואברים פנימיים נוספים. הפגיעה במערכת האוטונומית עשויה לפגוע בתנועתיות של מערכת העיכול ובתפקוד המעיים וגורמת לשלשולים, או לעצירות, להפרעה בהתרוקנות הקיבה, המביאה לתחושת שובע מוקדמת, ואף לבחילות ולספיגה מאוחרת של המזון לזרם הדם, ובעקבותיה לעליה מאוחרת ברמות הסוכר וקושי באיזון רמות הסוכר.

לאיזון מיטבי של רמות הסוכר תפקיד מכריע במניעת הפגיעה בכלי הדם הקטנים. איזון הסוכרת נמדד בעזרת רמת המוגלובין מסוכרר (hemoglobin A1C) אשר מהווה מדד לממוצע של רמות הסוכר ב-3 חודשים האחרונים. בכדי למנוע את הנזק לכלי הדם הקטנים יש לשאוף להמוגלובין מסוכרר שנמוך מ-7 (ממוצע סוכר יומי של 150 מג/דל בקרוב, דהיינו ערכים  בצום שנעים בין  80-110 מג/דל ורמת שיא של הסוכר אחרי האוכל עד 180 מג/דל). נראה שבחולים עם תוחלת חיים ארוכה, ללא סיבוכי סוכרת יש לשאוף להגיע להמוגלובין מסוכרר של 6.5.