סרטן השחלה – יש תקווה

סרטן השחלה, המכונה גם ה"מחלה המתגנבת", הינו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. סיבת התפתחות המחלה אינה ברורה דיה. בחלק מן המקרים (5%-10%), נגרמת המחלה משינויים בגנים שונים, היוצרים את המעבר לתא הסרטני.

קיים גם קשר משפחתי ברור להיווצרות סרטן השחלה, קרי: הופעה של סרטן שחלה בקרב בנות משפחה קרובות, מעלה את השכיחות להיווצרות המחלה. כמו כן, נמצא כי שכיחות המחלה קשורה גם לכמות ההריונות, תזמונם בחיי האישה ונטילת גלולות. מעט הריונות והריון ראשון בגיל מאוחר מעלים את הסיכון, ולעומת זאת לידת מספר ילדים ונטילת גלולות מקטינה אותו. לא נמצא קשר בין גורמים סביבתיים לעלייה בשכיחות המחלה.

הסימנים הראשונים למחלה אינם בולטים ומתבטאים, בין השאר, בתחושות של נפיחות, בחילה או אי נוחות בבטן, גזים, איבוד התיאבון ועליות או ירידות לא מתוכננות במשקל.

הקושי באיתור מוקדם של המחלה, בשל התסמונת הלא ברורה שלה ואי מציאת שיטה מהימנה לאיתור מוקדם, מגדילים את אחוזי התמותה הגבוהים (כ-50%-60% מן המקרים) מן המחלה. לכן, חיוני לאתר מוקדם את המחלה כדי להאריך משמעותית מאוד את תוחלת החיים.

אבחון המחלה מתבצע בדרך-כלל בעקבות תסמינים מחשידים, ומבוסס על בדיקה גופנית וגניקולוגית, הדמייה של האגן והבטן (אולטרה-סאונד או CT) ובדיקות דם הכוללות תפקודי כבד, כליה ורמת חלבון CA-125.

הטיפול במחלה מבוסס על ניתוח, שמטרתו לכרות את המסה הגידולית שהתפתחה בגוף, תוך שילוב של טיפול כימותרפי, המיועד להרוס את התאים הסרטניים. טיפול קרינתי-רדיותרפי, נמצא פחות בשימוש במחלה זו.

בשלבים מוקדמים ביותר, כשהגידול מוגבל לרקמה הפנימית של השחלה, ניתן ברוב המקרים לוותר על טיפול כימותרפי משלים. כשהמחלה כבר בשלבים מתקדמים, יש הכרח בטיפול משלים.

הטיפול הכימותרפי מבוסס לרוב על שילוב של מספר תרופות. מלחי פלטינום, הידועים כבר עשרות שנים כיעילים בטיפול בגידולי שחלה, מהווים את המרכיב העיקרי. הטיפול המקובל ביותר בגידול מתקדם בשחלה, הינו ניתוח ומתן שילוב של קרבופלטין (Carboplatin) + טקסול (Taxol), בשישה מחזורים טיפוליים.

בתום הכימותרפיה, מתבצעת הערכה קלינית של המחלה. במידה שאין עדות למחלה, המטופלת תיבדק כל שלושה חדשים במשך השנתיים הראשונות, ולאחר מכן במרווחי זמן הולכים וגדלים. 

עם זאת, לדאבוננו, המחלה עלולה לשוב ולהופיע במהלך הטיפול הכימותרפי או לאחריו. במקרה כזה הטיפול הוא כימותרפי.
בעשורים האחרונים פותחו מספר תרופות, המשמשות כקווי טיפול נוספים. מחקרים מצביעים על כך שבין 20% ל-30% מן המקרים יגיבו לאחת מתרופות אלו, לתקופות של ארבעה עד שמונה חודשים מרגע התחלתן בממוצע. קווי טיפול אלה כוללים, בין השאר, את התרופות:
גמציטאבין (Gemcitabine), טופוטקן (Topotican), דוקסיל/קיליקס (Doxil/Caelyx), דוסטקסל (Docetaxel- Taxotere), אטופוסיד (Etoposide), דוקסורוביצין (doxorubicin), פואורואורציל (Fluorouracil), איפוספמיד (Ifosfamide) ועוד. 

תגובה נמוכה יחסית נצפתה במתן טמוקסיפן (Tamoxifen). בניסיונות קליניים ופרה-קליניים נבדקות תרופות נוספות וביניהן: טיפולים אימונולוגים, גנטיים ועוד. בכל מקרה, כל טיפול תרופתי מופסק אם אינו מוכיח את יעילותו.

אחת התרופות החדשות יחסית אשר מהווה כיום טיפול מקובל בעולם, הינה דוקסיל (Doxil). יתרונה בתופעות הלוואי המעטות שלה. להבדיל מחלק מהתרופות, דוקסיל אינה גורמת לנשירת שיער, גורמת לפחות בחילות והקאות, ולפגיעה פחותה במח העצם, וסיכוי נמוך לרעילות לבבית.
לעומת זאת, היא גורמת ליותר תופעות לוואי בעור ובריריות, אך ניתן להפחית אותן בנקיטת האמצעים המתאימים.
התרופה אף משמשת לטיפול בסרטן שד, ומומלצת במיוחד לנשים הנמצאות בסיכון גבוה לפתח מחלה לבבית, כגון: בעלות מחלת לב, לחץ דם גבוה, נשים שטופלו בעבר בקרינה באזור בית החזה או בדוקסורוביצין, וכן נשים בגיל המבוגר, לאור הרעילות הלבבית הפחותה שלהן.

ולסיום, מספר מילות תקווה. אף שסרטן השחלה הינו אלים ביותר בקרב גידולים סרטניים המאפיינים נשים, חשוב לזכור כי לאחרונה חלה התקדמות משמעותית בהיצע שיטות הטיפול הקיימות, לצד עליה באחוזי ההבראה ובתוחלת החיים הממוצעת של החולות. מודעות לנושא והיענות טובה למעקבים גינקולוגים תקופתיים, הן המפתח לאבחון מוקדם של המחלה ולשיפור הסיכויים להחלמה ולריפוי.