"לפני שמדברים על הטראומה של בני הנוער בתקופת המלחמה הזאת, כדאי להפריד בין בני נוער שעמדו בסכנת חיים לבין שאר בני הנוער שלא התמודדו עם הטראומה באופן ישיר, אך חוו אותה באופן עקיף דרך טילים, אזעקות, ריצות לממ"ד וכד'. ההתמודדות שונה בין שני המקרים. 

"עניין נוסף הוא ההמשכיות של האירוע הנוכחי, שכן המלחמה עוד לא הסתיימה. אנחנו כמטפלים בדרך כלל נשאף להגיד למטופלים שעכשיו הם מוגנים, אבל באירוע הנוכחי לא תמיד אפשר להגיד את זה כשיש עדיין אזעקות, נשמעים קולות של בומים חזקים, יש משפחות של מפונים שלא נמצאות בבית והאירוע לא הסתיים מבחינתם כל עוד יש להם חברים וקרובים חטופים והם לא חזרו לביתם.

"בכל מקרה אפשר להתעודד ולזכור שלנפש יש חוסן טבעי ומשאבים טבעיים שרובנו נוכל להתמודד עם מצבי טראומה. בימים הראשונים לאחר אירוע טראומתי תהיה תגובה אקוטית לסטרס שהיא תגובה טבעית למשהו לא טבעי. כמה ימים אחרי עד חודש תהיה תקופה שבה יש המשכות של תסמינים של מי שלא נרגעו מיד למרות שהאירוע הסתיים והם עדיין מתמודדים עם תקופת דחק. 

"לאחר כחודש ומעלה כשיש עדיין תסמינים – נכנסים למה שמתחיל להיות מוגדר מבחינה קלינית כפוסט טראומה ומה שעלול להתפתח לתופעה כרונית".

מהם הסימפטומים לטראומה אצל בני נוער?

"תגובות לטראומה אצל ילדים ונוער יכול להיות שונה מאוד ממבוגרים. אצל מבוגרים אנחנו מדברים בעיקר על חודרנות, זיכרונות, פלאשבקים ושיחזור של האירוע וכן על תגובות סטרס של הגוף. אצל בני נוער וילדים נראה תגובות שאולי בכלל לא מתקשרות לטראומה – כמו אי שקט, עצבנות או התפרצויות זעם לא ברורות".

המתבגרים פחות יודעים להצביע על מה שמפריע להם?

"כן. הם פחות יודעים לתמלל את המצוקה שלהם, בטח הצעירים שבהם. הם יביעו את הטראומה בצורה אחרת דרך משחק. ילד או ילדה יכולים לשחק בבית בובות ופתאום לזרוק את כל הבובות, להרוס את החדרים או להפוך את הרהיטים כהדגמה למה שקורה בחיים שלהם.

מנגד, הם יכולים לשחק משחק חזרתי או משחק מצומצם בלי לרצות לשחק במשחקים שאהבו לפני האירוע. זה יכול להגיע גם עם פחד לצאת החוצה, חוסר תיאבון, סיוטים וחלומות בלילה.

דבר נוסף שיכול להופיע הוא היצמדות להורים, גם לילדים מתבגרים שנהגו לצאת לבד והיו עצמאיים לפני האירוע. הם לא רוצים לצאת לבד ומבקשים שילוו אותם לכל מקום. אצל ילדים ובני נוער שחוו טראומה יכולים להופיע תסמינים לא ספציפיים כמו מריבה עם ההורים כמו על מה לשים בסנדוויץ' או התפרצות זעם על דברים קטנים כמו מה לראות בטלוויזיה. לפעמים לוקח להורים זמן להבין שאלה תסמינים קשורים לטראומה". 

ייתכן שילד או ילדה יחוו טראומה כתוצאה מחשיפה לאירוע קשה בטלוויזיה או בסרטון?

"בהחלט. יש תגובה לאירוע טראומתי, גם אם ללא נחווה באופן ישיר. יש ילדים שיותר בסיכון כי הם חיים בסביבה עם יותר אזעקות".

מתי הורה צריך להבין שיש בעיה עם הילד או הילדה שלו?

"אם עבר מעל חודש והתסמינים נמשכים כדאי לפנות לאיש מקצוע, יש לכך קשר לרמת החשיפה למדיה, ככל שהיא מתמשכת וגבוה יותר הנער או הנערה יכולים להמשיך לסבול מהתסמינים".

אם ההורים לחוצים זה משפיע על הילדים?

"אם ההורה בתסמונת טראומה כלשהי ומגיב בעוצמה לאירועים זה משפיע על הילדים. אם ההורה סוחב מהעבר שלו טראומה ממצבים בעבר שמתעוררת מחדש זה בהחלט משפיע על הילדים. תחושת הביטחון שההורים נותנים לילדים מאוד חשובה ועוזרת לילדים להתמודד עם מצבים לא פשוטים. כדאי לצמצם חשיפה לחדשות בפני הילדים".

עדיף בכלל לסגור את הטלוויזיה ליד הילדים?

"למרות שעדיף לצמצם למינימום את החשיפה לאירועים קשים במסכים אצל הילדים, מנגד לא כדאי להסתיר מהם מה שקורה. הילדים שומעים מחברים וגם צורכים מידע ברשתות ולכן מומלץ שערוץ התקשורת יהיה דרך ההורים, המבוגרים, שיכולים לתווך את הסיפור. בתקשורת הרי רוצים שהסיפור יהיה כמה שיותר בומבסטי וחזק, ואילו אנחנו כהורים רוצים לספר להם סיפור רגוע יותר ולהסביר שהטראומה הסתיימה, שהם במקום מוגן, שהצבא והמדינה חזקים ובשליטה מלאה על הדברים. חשוב לבנות עבור הילדים נרטיב חדש וגם להשתדל להרחיק את הסיפור מהם, נניח בצורה כזאת: 'זה קרה ליד הגדר, רחוק מכאן. אנשים רעים הצליחו להפתיע אותנו וזה עכשיו נגמר. אנחנו נתמודד ואנחנו חזקים'. חשוב לבהיר לילדים שאנחנו כאן בשבילם בכל שאלה שמתעוררת ושלא יחששו לשאול כי אמא או אבא לא מדברים על זה".   

לענות על כל שאלה?

"שיח פתוח זה הכי חשוב. אם ילד, גם קטן, ראה פוסטר של החטופים הוא צריך להרגיש בנוח לשאול את ההורים במה מדובר ואם התפרסם משהו בתקשורת שלא ברור לו הוא צריך להרגיש בטוח לבוא ולשאול. לא כדאי שהנושא יהיה מין טאבו שאסור לדבר עליו בבית ומדובר רק בלחישות בין ההורים. כמובן שצריך להתאים את הכול לרמה ההתפתחותית של הילד, לכל גיל יש שיח שמותאם לו".

אם ילד מתעורר באמצע הלילה?

"כמובן שלא צריך לכעוס עליו, אלא להבין ולקבל שמדובר בתקופה לא פשוטה. להסביר שלכולם יש חלומות רעים וזה בסדר וטבעי לפחד בתקופה כזאת. גם אם הוא בן 16 ושנים לא ישבתם אתו ליד המיטה, אפשר לחזור לעשות את זה".

"נכון, הם במקרים רבים יפנו לקבוצת השווים שלהם, ידברו עם החברים או במקסימום עם המדריך בצופים. אבל בתקופה הזאת ייתכן שיזדקקו יותר לקרבת ההורים ולשיח עימם. אפשר להגיד להם בעדינות שאתם יודעים שיש ברשת סרטונים אלימים שמופצים ולשאול אם צפו בהם, לנסות לפתוח בשיחה פתוחה בלי שיפוטיות. להסביר שצפייה בסרטונים האלה יכולה לצלק את הנפש בצורה שאין ממנה חזרה. אפשר להסביר שהצפייה בהתחלה יכולה לתת תחושה של שליטה – אבל בהמשך יכולה לבוא לידי ביטוי בדמיונות ובמחשבות קשות. לבקש שימנעו מהטיקטוק והטלגרם ככל האפשר. ההורים צריכים בתקופה הזאת  לחזור להיות ההורים המגוננים, גם אם הילדים כבר בוגרים".

את רואה אצלכם במרכז בני נוער עם בעיות שהוחרפו במלחמה?

"ברור שלילדים שיש משפחה יציבה והרבה גורמי תמיכה ואין להם טראומות קודמות, יש להם יותר חוסן. אצלנו לחלק מהילדים יש טראומות מהילדות וחלקם גדלו בסביבה פחות מטיבה ולכן הם חווים את אירועי המלחמה יותר בעוצמה. ההשלכות הן לא רק פוסט טראומה, אלא גם דיכאון, חרדה מסוגים שונים וגם אובדנות. אצלנו בני הנוער יותר בסיכון ולכן אנחנו יותר מגוננים עליהם".

פונים אלכם יותר לאחרונה?

"בהחלט. לנפגעי קו ראשון ללחימה פתחנו החל מהשבועות הראשונים ללחימה קו עזרה ראשונה לילדים ונוער ולהורים במסגרת פעילות 'איכילוב עוטף' – אנו מספקים התערבות קצרה של כ-12-14 פגישות שמטרתו היא למנוע התפתחות של הפרעות רגשיות. ההתערבות הזאת, במיוחד עם בילדים ובני נוער מאוד חשובה".

"בהחלט מומלץ. אם ההורים יותר מאוזנים, מודעים ויודעים לטפל בעצמם זה תמיד ישפיע לטובה על הילדים ומרגיע אותם. יש משפחות שפונות אלינו במסגרת 'איכילוב עוטף' ואנחנו בוחרים לעבוד קודם כל עם ההורים. יש לזה השפעה פלאית על הילדים".