"כמעט כל פצוע שמגיע לשיקום עבר אירוע משמעותי כמו תאונות דרכים, נפילה מגובה וכד', אבל לא כולם יחוו את האירוע כטראומה, שזה אירוע שיש בו סכנה או איום לחיים, לקיום הפיזי או הנפשי שלי, או של הסובבים אותי.

ב-7/10 אנשים עברו אירוע בסדר גודל משמעותי ביותר. לעומת אירועים קשים שאיתם מתמודדים פצועים שמגיעים בדרך-כלל לבית חולים שיקומי, כאן נוספה התמודדות עם אירוע בטחוני שהיה כרוך בסכנת חיים משמעותית, שלפעמים נמשכה שעות בלי לדעת מתי האירוע יסתיים ואם ישרדו אותו. חלק מהאנשים גם ראו לידם פצועים, או הרוגים.

חלקם חוו חוסר אונים, פחד נוראי ולעיתים תחושה שזה הסוף. יש גם פצועים שעברו למצב של תפקוד או מעבר למוד קרבי, עשו פעולות הישרדותיות או עזרו למי שהיו בסביבתם. אז למרות שהחוויה שהייתה מאוד מאיימת, מה שרשום אצל כל אחד מבחינה נפשית קצת שונה – בהתאם למה שהוא עבר ובהתאם לתפקיד שהוא מילא בתוך האירוע והמשמעות שהוא נתן לתפקיד הזה".

מה הכוונה?

"נניח ששני אנשים התחבאו והעמידו פני מתים, משהו ששמענו בהרבה עדויות ובתקשורת. אחד מהם יכול לחוות את המעשה הזה כאיום ונורא ולשני זה ייתפס כדבר הכי חכם ונכון בסיטואציה. זה משפיע על איך שאדם חווה אירוע טראומתי".

איך מתחילים לטפל?

"כשמגיעים לשיקום הצוות הפסיכולוגי וגם הסוציאלי מתחילים ללוות את המטופל. מבחינה פסיכולוגית בשלב הזה ניתן למטופל סביבה תומכת, יציבות ושיחות וויסות של מתח ולחץ. נתערב כשצריך אבל גם ניתן לכוחות הנפש הטבעיים של כל מטופל לפעול. כלומר שמטופל יעכל את מה שקורה ומה שהוא עבר, ייעזר בקשרים התומכים שישנם בחייו ובמשאבים שיש לו כאדם.

תוך כדי כך במסגרת הטיפול, ניתן מקום למה שמרכזי עבור המטופל ומעסיק אותו, ובמקביל נעקוב האם יש התגברות של סימפטומים ונחליט אם להתערב בצורה יותר ממוקדת או שהאירוע קצת מתרחק והופך פחות טעון ואולי עם הזמן יהפוך לחלק מההיסטוריה האישית של האדם, ואולי אפילו יעצב משהו בזהות שלו. 

אפשר להשתקם מאירוע קשה?  

"ודאי. אפשר להשתקם גם ממצבים קשים מאוד. קשה לנבא מראש מי יפתח פוסט טראומה, אבל ממלחמות קודמות וממחקרים יש נתונים שכעשרה אחוזים עד שלושים אחוז יפתחו הפרעה פוסט טראומטית. זה אומר שחלק גדול ישתקמו וחלק ימשיכו להתמודד עם ההשלכות של האירוע לאורך חייהם". 

איך אפשר להשתקם ממצב כל כך קשה שהיית בו?

"לאנשים יש מנגנוני הסתגלות והתמודדות. הרבה מהעבודה שלנו היא לאתר למי יש יותר קושי ונמצא ביותר מצוקה בתקופה שאחרי האירוע. יש פה מגוון סיפורים ומגוון התמודדויות שונות בשלב השיקום. יש מי שעסוקים עכשיו בפציעה הפיזית שלהם וזה מה שמצריך את רוב כוחות ההתמודדות שלהם. אם מישהו היה, נניח, חייל או מהמסיבה והיה אדם פעיל ועצמאי ועכשיו בגלל הפציעה הוא יושב בכיסא גלגלים – גם זאת התמודדות שמצריכה משאבים נפשיים. ההתמודדות העיקרית לחלק מהמטופלים לחזור לתפקוד. זה מאוד תלוי איזו חוויה הייתה להם בתוך האירוע, איך הם תפסו את התפקוד שלהם באירוע וגם התגובה של המערכת הפיזיולוגית והפסיכולוגית שלהם – כמה הם מעוררים מאז האירוע, כמה הם דרוכים, וכמה הם חושבים, חווים וחולמים על האירוע".

אם מישהו נניח קפא בעת האירוע ולא תפקד?

"לקפוא זה אחד המנגנונים הבסיסים שיש לנו כבני אדם מול אירוע דחק מסכן חיים. יש דרכים שונות לשרוד. זה קיים אצלנו במוח - בין אם זה לברוח, לקפוא או להילחם. המערכת ההישרדותית של האדם מחליטה איזה מנגנון יהיה הכי נכון לסיטואציה, לא תמיד האדם בוחר את זה בצורה מודעת. לכן חשוב להבין איך תופסים את זה לאחר מכן ואת זה אנחנו מסבירים למטופל שנמצא מולנו. אם הוא חווה אשמה או בושה בגלל ש'קפא' בסיטואציה, אנחנו ננסה להסביר שהמערכת שלו פעלה באופן שהיה הכי נכון להישרדות שלה באותו רגע. למרות הקושי שזה מעורר בו אחרי האירוע, זה כנראה היה הדבר כי נכון לסיטואציה. עכשיו צריך לבסס דרכי התמודדות אחרות שמתאימות לסיטואציה שבה כבר אין איום על החיים".

נתקלת במקרים כאלה?

"כן. נניח אחרי תאונת דרכים. יש הרבה פעמים מחשבות של 'למה לא שמתי ברקס', 'למה לא פניתי קודם'. המוח מנסה לארגן את הסיטואציה ותפקידנו בשיחות הראשונות הם להסיר את חסמים שיכולים להגביל את ההתמודדות של האדם, לאפשר יותר גמישות וגם לווסת את המתח הנפשי שהמערכת מצויה בה. 

"לזה התכוונתי שלאנשים יש יכולת שיקום טבעית. המחלקה הופכת לבית, מדברים, מתחברים, יושבים יחד, צוחקים. זה לא פחות חשוב משאר התהליכים השיקומיים במחלקה".

כולם כל כך עטופים במחלקה. יכולה להיות נפילה בשחרור הביתה?

"במהלך האשפוז המטופל אכן עטוף בצוות רפואי ובקרובים ובחברים שדורשים בשלומו. לאחר השחרור הסביבה לעיתים מרגישה שהסיפור הסתיים והאדם החלים, וזה לא תמיד המצב. צריך יהיה להתכונן לשחרור ובטיפול הפסיכולוגי  מדברים על  השינוי בין להיות במחלקה לבין לחזור לשגרה ולגור בבית. אני חושבת שהשלב אחרי האשפוז אפילו עוד יותר מאתגר מהאשפוז. לפעמים משתחררים עם מגבלה ולא חוזרים לאותה שיגרה. רמת התפקוד משתנה או שיש עוד תקופת החלמה. כשמשתחררים מהשיקום, חלק מהמטופלים עוברים לשלב נוסף של אשפוז יום שבו מקבלים טיפולים בבית החולים אבל באים אליהם מהבית.   

איך צומחים ממצב כזה?

"אדם שחווה מצוקה, מגבלה, משבר רגשי או טראומה גדולה מבין דברים על העולם שלא הבין קודם. הוא יכול להפוך ליותר אמפטי ומקבל. ייתכן שהוא יחווה שינוי במערכות יחסים, קירבה יותר גדולה או מוטיבציה להתקדם מהמקום שהיה בו. לפעמים יהיו לו שאיפות חדשות. זה לא קורה ביום אחד, אבל כשזה קורה זאת התפתחות פסיכולוגית גדולה מאוד. זה קשור לכוחות של האדם, ליכולת שלו לקבל שינוים בחיים בעקבות מגבלה בתפקוד. בהרבה מקרים עוברים דרך אובדן, אך יש גם התפתחות וצמיחה, הרוח מתפתחת. כמובן שאי אפשר לצבוע את הכול בוורוד ומי שמתמודד עם פוסט טראומה מתמודד עם קשיים רבים ועם מפגשים רבים עם אירוע שחלף, שזו התמודדות לא קלה".

אז מהו פוסט טראומה?

"זה מצב לאחר אירוע שהוא מעבר ליכולת של המנגנונים של האדם להתמודד איתו ושנחווה בעוצמה רבה גם ברמה הפסיכולוגית וגם הפיזיולוגית וחווים בו סכנת חיים או חוסר אונים, חוסר ישע ובדידות. הפוסט טראומה היא החזרה החוזרת ונשנית של האירוע או היבטים מתוכו והכניסה שלהם אל תוך החיים במצב שכבר אין סכנת חיים. הנפש חווה את האירוע שוב שוב. יש לזה מאפיינים נוספים של הימנעות, צמצום החיים, דריכות ועוד. אבל גם פה אפשר למצוא דרכים לתפקד באפיקים המתאימים לאדם ולקבל הרבה מיומנויות לשקם את החיים ולחיות עם המצב המורכב זה".

את מסכימה עם האמירה שבאירועי 7.10 אין פצוע קל

"אני אוהבת את ההגדרה הזאת כי היא לוקחת בחשבון את מה שאנחנו רואים ואת מה שאנחנו לא רואים, את מה שאדם יודע להגיד עכשיו ואת מה שאולי יהיה בהמשך. זאת הגדרה יפה, עם הרבה חמלה".

אולי כל המדינה בטראומה?

"המדינה עברה אירוע טראומתי ביום הזה והרבה דברים שתפסנו כוודאיים התערערו בבת אחת, היו אבן בקנה מידה עצום וכמובן חטופים. רבים מתושבי המדינה בהחלט בסטרס. זאת עת של לחימה ודאגה להרבה אנשים.

הניתוב של המתח לעשייה והתנדבות שרבים מעורבים בהם הם דרכים טובות להתמודדות. בדרך הזו אנשים פחות לבד, אקטיביים, תורמים למצב ומעבירים את אנרגיה של המתח הכללי לאפיק אחר".