"קודם כל נדגיש שהכתבה אינה מספקת ייעוץ תרופתי, אלא מטרתה לתת הסבר כללי על הנושא. ונתחיל בתרופות הרגעה: מדובר בתרופות שמכבות שריפות ואין להן השפעה ארוכת טווח על חרדה. הן לא משרתות הליך טיפולי, אלא עוזרות במצב נקודתי של חרדה. מצב כזה יכול לכלול תסמינים של תחושת אימה ופחד גדול וגם תסמינים פיזיולוגים כמו דפיקות לב, קוצר נשימה או חוסר נוחות בבטן ועוד. 

"הקבוצה העיקרית שאנחנו מדברים עליה היא הבנזודיאזפינים. בקבוצה הזאת נמצא, בין השאר, את התרופות קסנאקס, קלונקס, ואליום, בונדורמין, לוריואן, אסיבל. אלה תרופות המכילות חומרים מאוד דומים. הן נבדלות זו מזו בזמן ההשפעה, משך ההשפעה ובעוצמה של התרופה. יש גם הבדלים במידת המסיסות שלהן בשומן והכניסה והיציאה למוח".

"זה עניין של מיתוג. אני לא חושב שבונדורמין, למשל, מרדימה יותר מהאחרות. כדי להירדם צריך להירגע וכל תרופה שמרגיעה היא במהותה תרופה סדטיבית – כזאת שגורמת לשינה. מי שלא רגילים לקחת כדורי הרגעה – כל כדור יגרום להם לשינה. לבונדורמין אין אפקט שינה מיוחד מעבר לקלונקס למשל".

"כן. התרופות האלה בהחלט ממכרות ומאוד לא מומלץ פה סחר חברתי של לקחת כדורים מסבתא או מהשכנה, גם בגלל התלות והעמידות שמפתחים לתרופות הללו.

מעבר לזה, חשוב להבין שאלה לא תרופות טיפוליות. תחשבו על מצב שיש קצר במוח ולידו יש סל עם ניירות. מדי פעם, בגלל הקצר והקרבה לסל, הניירות נדלקים ויש שריפה. זאת החרדה לצורך העניין. התרופות המרגיעות הן כוס המים ששופכים על הסל. אבל ברגע שהסל מתייבש השריפה עלולה להתחדש, כי לא טיפלנו בבעיה - בקצר עצמו. ואז כמובן רוצים שוב לשפוך מים על הסל - עוד כדור. 

אפשר לסייג ולשים רגע בצד את מי שאין להם נטייה להתמכרות והם לוקחים כדורים באורח מדוד במצבי חירום. אבל כדאי להיות מודעים לכך שיש בהם סכנה להתמכרות והם אנטי טיפוליים. הטיפול הטוב הוא לא לשפוך מים על הקצר אלא לנסות לתקן אותו".

"יש עוד תרופות מרגיעות במנגנון אחר מהבנזודיאפינים כמו אנטי היסטמינים מהדור הישן. תרופות כמו האיסטון ופנרגן משרות שינה ומרגיעות ועם פחות נטייה למכר. אנחנו נעזרים להרגעה גם בתרופות אנטי פסיכוטיות במינונים נמוכים כמו סרוקואל".

"הטיפול העיקרי לחרדה מתמשכת הוא לא טיפול הרגעתי, אלא טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI  כמו פרוזאק וציפרלקס. זאת אמנם לא תרופה שמיד מרגיעה, לוקח זמן עד שמרגישים את ההקלה, אבל היא יותר מטפלת בחיווטי הקצר". 

"זה בסדר גמור וזה שונה לגמרי מלקחת תרופה מחברים. מי שכל חייו רגיל לקחת קלונקס ההשפעה של הכדור עליו שונה ממי שלוקח כדור לראשונה, לכן יש חשיבות למעקב רפואי – לאוד דווקא פסיכיאטרי".

"לחרדה אקוטית מאוד יעזרו פעולות של קרקוע. חרדה יכולה להיות דומה בקצה שלה למה שאנחנו קוראים תגובת הלם. בהתקף חרדה יש לעיתים תסמינים של דה-ריאליזציה או דה פרסונוליזציה – תחושה של אני לא עצמי, ניתוק מהגוף וטשטוש. כאן יש מקום להרבה שיטות נקודתיות להרגעה. להתאמן על נשימות, לשפשף את הרגליים ברצפה ואת הידיים בירכיים, להיתמך פיזית על ידי מישהו שנמצא לידינו. גם טכניקות של מיינדפולנס יעזרו פה כדי להוציא את הקשב מחוץ לגוף. וכמובן לא להיות מחוברים לחדשות כל הזמן, להיות עסוקים בעזרה לאחרים וכל הסחת דעת אחרת". שמירת עוגנים גם היא מאוד חשובה: לשמר הרגלי שינה והרגלי אכילה כדי לשלוח מסר למוח שהאנייה הגדולה שנקראת החיים שלנו בשליטה. אומנם המים סוערים, אבל היא מתקדמת גם במצבים קשים".

"זה אישי מאוד, אבל כשהסבל גדול או כשהתפקוד היום יומי הופך לבעייתי כדאי לפנות לעזרה. אפשר לפנות ראשית לטיפול פסיכולוגי, אפילו למספר פגישות בודד. אנחנו מציעים היום לנפגעי העוטף טיפול של כמה מפגשים בניסיון להקל על המצוקה האקוטית". 

"ממש לא. המסלול הטבעי של אנשים, גם מי שחוו טראומה קשה, הוא החלמה וריפוי. אנשים חוששים שיסבלו מפוסט טראומה לכל החיים, אבל זה לא נכון. המיעוט מפתחים PTSD ((פוסט טראומה). חשוב להבין - הצלקת תישאר לכולם, וגם לא ניקח לאף אחד את הכאב הגדול של איבוד בני משפחה, חברים ובית. אבל רוב האנשים לא יפתחו PTSD.  הם יפתחו לעתים תגובת דחק, אם זה מתמשך זאת תהיה הפרעת דחק, אבל הרוב הגדול ימשיכו אפילו משם למסלול של החלמה, ולא של תחלואה נפשית כרונית. לרובנו יש חוסן ויכולת לשרוד".