אתמול היינו עם נ. בדנה, המיון ילדים באיכילוב, וזה היה נורא, הרסו לי לתמיד את הספורט האהוב עלי: להתלונן על הכל.
על ההתחלה... המתמחה איברהים שקיבל אותנו ועשה את הבדיקה הראשונה, ובנוסף לנחמדות הציע מים ולא הפסיק לחייך. ואז הגיע הבוסית שלו, ד״ר טלי, והבנתי שזה גמור... תיקתקה עניינים, מקצועית, חמודה ממש "גריי'ז אנטומי".
שלחו אותנו לבדיקות בבית חולים הכללי והרגשתי שפה יש פתח לבוא בטענות... אחרי הכול, זה כבר לא החלק של רק הילדים...אבל כלום... טל המתנדבת לקחה אותנו חצי דרך שלא נלך לאיבוד… כן כן, יש להם מישהי שכל תפקידה בחיים זה לעזור במחלקה...
בקבלה של הרנטגן, אינה מיד הרימה טלפון למחלקה לשאול למה ההזמנה לצילום של נ. לא מופיע לה במחשב ותוך שנייה סידרה עיניינים; רומן, הצלם של הרנטגן, הסביר לנ. איך הכול עובד ונתן לו להסתכל על הצילום במחשב - ממש סמי הכבאי בסיור מודרך…
חזרנו לדנה ואמרו שצריך בדיקת דם. ורוניקה לא פיספסה את הווריד, גם כן כל כך נחמדה... די כבר.
בזמן שחיכינו לתוצאות הופיע ברוך עם עגלה והציע סנדוויצים בחינם, ומזג לנ. מיץ ענבים. ככה פתאום סתם. עבר ליד זוג תיירים סינים שחיכו לטיפול עם הבן שלהם, עשה להם מצב רוח כיפי ואפילו זרק משהוא בסינית. אמיתי.
כבר הייתי מותש מרוב טוב... רק היה חסר בשלב הזה שתופיע קבוצת ליצנים...
נו. כן. הייתה שם גם קבוצת ליצנים שהסתובבו בין הילדים והצחיקו את כולם.
באמת. נורא. אפילו מזכירת המחלקה, אולגה, האישה מאחורי הדלפק שכולם כל הזמן עצבניים עליה - אפילו היא הייתה נחמדה. ממש נחמדה. זוועה.
בקיצור, לא נעים להגיע לבי״ח חולים עם הבן שלך, אבל עשיתם הכל כדי שנרגיש הכי טוב שאפשר, ורצינו להגיד מכל הלב - תודה.
