שמי סבטלנה לפני כ-שנה שכלתי את בני היחיד אילן כשטבע במהלך תרגיל צבאי במסגרת שירות הסדיר. הוא היה הבן היחיד שלי. כל עולמי. ילד יפה תואר ומוצלח.
כשהוא נפטר, הבנתי שאזדקן לבד ולא יכולתי להשלים עם המחשבה הזו. שאבתי לו זרע והגשתי בקשה להביא ילד מזרעו כדי שתהיה המשכיות. בגלל שהוא היה בצבא אז זה נחשב לרכוש המדינה והבנתי שהאישור יכול לקחת הרבה זמן. ואני כבר לא ילדה ואין לי את הזמן לחכות.
הרעיון להכנס להריון ולהביא ילד שלי עלה במהלך השבעה כשבאו חברים ומשפחה. הם ראו אותי בוכה ומרוסקת ואמרו לי: סבטה, את עוד צעירה, נשים מביאות ילדים גם בעשור השישי בחיים. אם את רוצה, אז תלחמי. תביאי עוד ילד בעצמך. חשבתי הרבה על אילן. אני יודעת שהוא לא היה רוצה שאשב בבית ואבכה לשארית חיי אלא שאקום מהקרשים ואחזור לחיות. הלכתי למכון פוריות ועשיתי הפריה ונכנסתי להריון על הפעם הראשונה. ראיתי בזה סימן שכך זה היה צריך להיות. ההיריון היה מושלם והגעתי לחדר לידה פה ב'ליס' ונולד לי תינוק בריא ושלם. יפה כזה שאני רואה אותו ורק בוכה. הפעם אבל אלו דמעות של אושר.
אנשים רואים אותי ושואלים ׳מאיפה לאישה בת 53 ללא בעל יש את האומץ והכוחות׳ אז אני אומרת שאני בריאה וחזקה ואתן לילד הזה את כל האהבה ותמיכה שהוא צריך. לשמחתי יש לי את אחותי ריטה שעוזרת לי ולאורך כל הדרך מלווה אותי עירית אורן גונדרס יו"ר עמותת 'אור למשפחות' כך שאני לא לבד. אני רוצה לומר לנשים במצבי שלא לפחד מהגיל או ממה יגידו ואם קרה להן אסון כזה והן רוצות להחזיק תינוק ביד וליצור חיים חדשים אז שיעשו את זה לא משנה בנות כמה הן. יכולתי לחיות בבית עם תריסים מוגפים ולכעוס על העולם על האסון שקרה לי אבל בחרתי בחיים.
הכנסתי אותו בברית כאן בבית הכנסת של בית החולים וקראתי לו - איתן. איתן כדי שיתן לי כוח וחוזק.
ושלא יהיה ספק, אני רק מחכה לאישור מבית המשפט ואני אמצא אמא לזרע של הבן שלי ואביא גם לו המשכיות בעולם הזה.
מתוך עמוד הפייסבוק של המרכז הרפואי תל אביב- איכילוב
