אבנים בדרכי השתן, אחת ההפרעות האורולוגיות הכואבות ביותר, אינן תוצר של החיים המודרניים. מדענים גילו עדויות לאבני כליה במומיה מצרית בת 7000 שנים. לרוע המזל, אבנים בדרכי השתן הן מהבעיות השכיחות של מערכת השתן. גברים נוטים לפתח אבנים בדרכי השתן יותר מנשים.

רוב האבנים בדרכי השתן נפלטות מהגוף ללא צורך בהתערבות רפואית. אבנים שגורמות לתסמינים ממושכים או לסיבוכים אחרים, ניתנות לטיפול בטכניקות מגוונות, רובן ללא צורך בניתוח גדול. בנוסף, התקדמות במחקר  הובילה להבנה טובה יותר של הגורמים הרבים שמעודדים את יצירת האבנים.

מהי אבן בדרכי השתן?

אבן בדרכי השתן היא גוש קשה שנוצר מגבישים שנפרדים מהשתן ונבנים על פני השטח הפנימיים של הכליות. אפשרות פחות שכיחה היא שהאבן תיווצר בשלפוחית השתן. באופן רגיל, השתן מכיל כימיקלים שמונעים או מעכבים את היווצרות הגבישים. חומרים מעכבים אלה לא עוזרים לכל אחד במידה שווה, לכן חלק מהאנשים מפתחים אבנים. אם הגבישים נשארים בגודל קטן מספיק, הם ינועו דרך מערכת השתן ויצאו מהגוף עם השתן, יתכן אפילו מבלי שהאדם ישים לכך לב.

אבנים בדרכי השתן יכולות להכיל צירופים מגוונים של כימיקלים. הסוג השכיח של אבנים מכיל סידן בצירוף עם אוקסלאט (Oxalate) או זרחן. כימיקלים אלה הם חלק מהתזונה הרגילה שלנו והם מרכיבים חלקים חשובים של הגוף, כגון עצמות ושרירים.

סוג פחות שכיח של אבן נגרם עקב זיהום בדרכי השתן. סוג זה של אבן נקרא סטרוביט (Struvite) או אבן זיהומית. פחות שכיחה היא אבן מחומצת שתנן (uric acid). אבני ציסטין (Cystine) הן נדירות.

"אורוליתיאזיס" (Urolithiasis) הוא המונח הרפואי שמתאר אבנים בדרכי השתן. מונחים שכיחים אחרים הם "מחלת אבנים" או "נפרוליתיאזיס" (Nephrolithiasis). רופאים משתמשים גם במושגים שמתארים את מיקום האבן בדרכי השתן. לדוגמא, אבן שופכנית (או "אורטרוליתיאזיס" - Ureterolithiasis) היא אבן שנוצרה בכליה, נעה והתמקמה בשופכן.

אבני מרה אינן קשורות לאבנים בדרכי השתן. הן נוצרות באזורים שונים של הגוף. אם אתה סובל מאבני מרה, אין זה אומר בהכרח שיש לך סיכוי גבוה יותר לפתח אבנים בדרכי השתן.

מי סובל מאבנים בדרכי השתן?

מסיבות לא ברורות, מספר האנשים בעולם המערבי שסובלים מאבנים בדרכי השתן עולה ב-30 שנים האחרונות. שכיחות מחלת האבנים עלתה מ-3.8% בסוף שנות ה-70 ל-5.2% בשנות ה-80 המאוחרות. גברים סובלים מאבנים בדרכי השתן יותר מנשים. השכיחות של אבנים בדרכי השתן עולה באופן דרמטי כשגברים נכנסים לעשור החמישי בחייהם וממשיכה לעלות עד לעשור השמיני. בנשים, השכיחות של אבנים בדרכי השתן מגיעה לשיא בעשור השישי. כשאדם מפתח אבן אחת בדרכי השתן, הוא בסיכון מוגבר לפתח אבנים נוספות בעתיד.

מה גורם לאבנים בדרכי השתן?

רופאים לא תמיד יודעים מה גורם לאבן להיווצר. בעוד שמזונות מסויימים יכולים לעודד היווצרות אבנים באנשים שמועדים לכך, מדענים לא מאמינים שאכילה של מזון מסוים תגרום להיווצרות אבנים באנשים שלא מועדים לכך.

אדם עם היסטוריה משפחתית של אבנים בדרכי השתן עלול להיות בסיכון מוגבר לפתח אבנים. זיהומים בדרכי השתן, מחלות כלייתיות מסוימות והפרעות מטבוליות מסוימות, כמו פעילות יתר של בלוטת יותרת המגן (Hyperparathyroidism) קשורים גם כן להיווצרות אבנים. כמו-כן, יותר מ-70% מהחולים במחלה תורשתית נדירה שנקראת Renal Tubular Acidosis מפתחים אבנים בדרכי השתן.

ציסטינוריה (Cystinuria) והיפראוקסאלוריה (Hyperoxaluria) הן שתי הפרעות מטבוליות תורשתיות ונדירות אשר גורמות לאבנים בדרכי השתן. בציסטינוריה, כמות מוגברת של חומצת האמינו ציסטין, שלא נמסה בשתן, מופרשת בשתן. דבר זה יכול להוביל להיווצרות אבנים שמורכבות מציסטין. בחולים עם היפראוקסאלוריה, הגוף מייצר יותר מדי מהמלח אוקסלאט. כשיש יותר אוקסלאט מהכמות שיכולה להתמוסס בשתן, הגבישים שוקעים ויוצרים אבנים.

היפרקלציאוריה (Hypercalciuria) היא הפרעה תורשתית. זו הסיבה להיווצרות אבנים ביותר מחצי מהחולים. עודף סידן נספג מהמזון ומופרש בשתן. רמה גבוהה של סידן בשתן גורמת להיווצרות גבישים של סידן עם אוקסלאט או עם זרחן בכליות או בדרכי השתן.

סיבות אחרות להיווצרות אבנים הן היפראוריקוזוריה (Hyperuricosuria) שהיא הפרעה של מטבוליזם של חומצת שתנן, צנית (גאוט, Gout), תזונה מוגברת של ויטמין D וחסימה של דרכי השתן. תרופות משתנות מסויימות או תרופות נגד צרבת שמכילות סידן עלולות להגביר את הסיכון ליצירת אבנים בדרכי השתן ע"י הגדלת הכמות של סידן בשתן.

אבני סידן אוקסלאט עלולות להיווצר באנשים עם מחלות מעי דלקתיות, באנשים שעברו ניתוחי מעקף במערכת העיכול או באנשים עם סטומה. כפי שצוין לעיל, אבני סטרוביט יכולות להיווצר באנשים שסבלו מזיהום בדרכי השתן. אנשים שנוטלים את התרופה מעכבת הפרוטאז קריקסיוון (Indinavir), תרופה שמשמשת לטיפול בזיהום HIV, נמצאים בסיכון לפתח אבנים בדרכי השתן.

מהם התסמינים לאבנים בדרכי השתן?

לעתים קרובות, אבנים בדרכי השתן אינן גורמות לתסמינים. בדרך-כלל, התסמין הראשון של אבן בדרכי השתן הוא כאב עז, שמתרחש כשהאבן חוסמת את זרימת השתן. הכאב בדרך כלל מתחיל באופן פתאומי בזמן שהאבן נעה בדרכי השתן וגורמת לגירוי או לחסימה. באופן טיפוסי, האדם חש בכאב חד בגב ובמותן באזור הכליה או בבטן התחתונה. לפעמים הכאב מלווה בבחילה ובהקאות. הכאב יכול להקרין לאזור המפשעה ולאיבר המין.

אם האבן גדולה מכדי לעבור את השופכן בקלות, הכאב ממשיך כשהשרירים שבדופן השופכן הצר מנסים לדחוף את האבן לכיוון השלפוחית. כשהאבן נעה במורד השופכן ומתקרבת לשלפוחית, אתה עלול לחוש צורך להטיל שתן לעתים תכופות או להרגיש בצריבה תוך כדי השתנה.

אם חום או צמרמורות מלווים את התסמינים לעיל, יתכן ויש זיהום. במקרה זה, עליך לפנות לחדר מיון מיד!

כיצד מאבחנים אבנים בדרכי השתן?

לפעמים אבנים "שקטות", שאינן גורמות לתסמינים, נמצאות בצילומי רנטגן שגרתיים. אם הן קטנות, רוב הסיכויים שהן ייפלטו מהגוף מבלי לעורר תשומת לב.

לעתים קרובות יותר, אבנים בדרכי השתן מאובחנות בצילום רנטגן או בדיקת על-קול (US) שמבוצעים לבירור תלונות של דם בשתן או כאב פתאומי. תמונות אבחנתיות אלה נותנות לרופא מידע חיוני על גודל האבן ומיקומה. בדיקות דם ושתן עוזרות לזהות חומרים שעלולים לעודד היווצרות אבנים.

הרופא יבקש לסרוק את דרכי השתן בעזרת בדיקה הנקראת טומוגרפיה ממוחשבת (CT). בדיקה זו מאפשרת לאבחן את האבן, לזהות את מיקומה, למדוד את גודלה ולתכנן בהתאם את הטיפול הרצוי.

כיצד מטפלים באבנים בדרכי השתן?

למרבה המזל, לא תמיד יש צורך בניתוח. רוב האבנים יכולות לעבור את דרכי השתן עם שתייה מרובה (2-3 ל' ביממה) שעוזרת להזיז את האבן. ברוב המקרים, אתה יכול להישאר בבית במהלך התהליך, להקפיד על שתייה מרובה ולקחת משככי כאבים לפי הצורך. הרופא יבקש ממך לשמור על האבן שיצאה לצורך בדיקתה.

מניעה

אם הייתה לך יותר מאבן אחת בדרכי השתן, יש סיכוי שתפתח עוד אחת. לכן, מניעה היא חשובה ביותר. כדי למנוע היווצרות אבנים, על הרופא שלך לקבוע את הסיבה להיווצרותן. הוא (או היא) יזמין בדיקות מעבדה, כולל בדיקות דם ושתן. הרופא ישאל אותך על עברך הרפואי, עיסוקך והרגלי התזונה שלך. אם האבן הוצאה או שפלטת ושמרת אותה, המעבדה תבדוק אותה מפני שהרכבה עוזר בתכנון הטיפול.

יתכן שתתבקש לאסוף שתן במשך 24 שעות לאחר שהאבן נפלטה או הוצאה. דגימת השתן משמשת למדידת נפח השתן ורמות חומציות, סידן, נתרן, חומצת שתנן, אוקסלאט, ציטראט (Citrate) וקריאטינין (Creatinine, תוצר מטבוליזם של שריר). הרופא ישתמש במידע זה כדי לקבוע את הגורם לאבן. יתכן ויהיה צורך באיסוף נוסף של שתן ב-24 שעות על מנת לקבוע האם הטיפול המונע עובד.

שינויים בהרגלי החיים

השינוי הפשוט ביותר והחשוב ביותר למניעת אבנים הוא לשתות יותר נוזלים - מים הם הנוזל המומלץ ביותר! אם לגופך יש נטייה ליצור אבנים, עליך לנסות לשתות מספיק נוזלים במשך היום על מנת לייצר לפחות 2 ליטרים של שתן ב-24 שעות.

אנשים שמייצרים אבני סידן היו נמנעים ממוצרי חלב או מזונות אחרים עם תכולת סידן גבוהה. מחקרים חדשים מראים שמוצרים עשירים בסידן, כולל מוצרי חלב, יכולים לעזור במניעת אבני סידן. לעומת זאת, נטילת כדורי סידן עלולה להגביר את הסיכון ליצירת אבנים.

יתכן שיאמר לך להימנע ממזון עם תוספות ויטמין D וסוגים מסוימים של נוגדי צרבת על בסיס סידן. אם יש לך שתן מאוד חומצי, יתכן ועליך לאכול פחות בשר, דגים ועוף. מזונות אלה מגבירים את חומציות השתן.

כדי להימנע מאבני ציסטין, עליך לשתות מספיק מים כל יום כדי למהול את הציסטין שבורח אל השתן, וזו משימה שעלולה להיות קשה. יש צורך ביותר מ-4 ליטרים של מים כל 24 שעות, כשליש מכמות זו במהלך הלילה.

אנשים שנוטים לייצר אבני סידן אוקסלאט, יתבקשו על ידי הרופא לצמצם במזונות מסוימים אם השתן שלהם מכיל עודף אוקסלאט: סלק, שוקולד, קפה, קולה, אגוזים, תרד, תותי שדה, תה, סובין חיטה. אין צורך לוותר או להימנע ממזונות אלה לפני שיחה מקדימה עם הרופא. ברוב המקרים, ניתן לאכול מזונות אלה בכמויות מוגבלות.

טיפול תרופתי

יתכן והרופא ירשום מרשם לתרופות מסוימות למניעת אבני סידן וחומצת שתנן. תרופות אלה מווסתות את כמות החומצה או הבסיס בשתן, גורמי מפתח בהיווצרות הגבישים. התרופה אלוריל (Allopurinol) יכולה להיות שימושית במקרים מסוימים של הפרשה מוגברת של חומצת שתנן בשתן.

רופאים מנסים בדרך כלל לשלוט על הפרשה מוגברת של סידן בשתן, וכך למנוע אבני סידן, על ידי תרופות משתנות מסוימות, כגון דיזותיאזיד או קלאוריל (Hydrochlorothiazide). תרופות אלה מקטינות את כמות הסידן שמופרש בשתן לטובת הצטברות סידן בעצם. הן עובדות בצורה הכי טובה כאשר תכולת הנתרן במזון היא נמוכה.

לעתים נדירות, חולים עם הפרשה מוגברת של סידן בשתן יקבלו את התרופה סודיום צלולוז פוספט (Sodium Cellulose Phosphate), שקושרת את הסידן במעי ומונעת ממנו להיספג ולדלוף אל השתן.

אם לא ניתן לשלוט באבני ציסטין על ידי שתייה מרובה, הרופא יכול לרשום תרופות אשר יכולות לעזור להקטין את רמת הציסטין בשתן.

לאבני סטרוביט לאחר שהוצאו מדרכי השתן, קו המניעה הראשון הוא לשמור את השתן נקי מחיידקים שיכולים לגרום לזיהום. השתן שלך ייבדק באופן שגרתי כדי לוודא שאין בו חיידקים.

חולים עם פעילות מוגברת של בלוטת יותרת המגן מפתחים לעתים אבני סידן. הטיפול המניעתי במקרים אלה הוא ניתוחי על מנת להסיר את הבלוטה החולה (ממוקמת בצוואר). ברוב המקרים, רק בלוטה אחת מוגדלת. הסרת הבלוטות מרפאת את בעיית ההפרשה המוגברת של ההורמון מהבלוטה ועוזרת למניעת היווצרות אבנים.

טיפול ניתוחי

ניתוח עוזר במקומות שבהם אפשרויות אחרות נכשלו. יתכן שיהיה צורך בניתוח להוצאת אבן בדרכי השתן אם היא:

• לא נפלטת לאחר תקופה סבירה או גורמת לכאב קבוע
• גודלה מדי מכדי להיפלט לבד או שהיא נעצרה במקום צר במיוחד
• חוסמת את זרימת השתן
• גורמת לזיהום ממושך בדרכי השתן
• פוגעת ברקמת הכליה או גורמת לדימום ממושך
• גדלה (כפי שנראה בבדיקות הדמיה עוקבות).

לפני טיפול ניתוחי יתכן ויהיה צורך לנקז את הכליה שחסומה על ידי האבן. פעולה זו יתכן ותבוצע באופן דחוף אם החולה יסבול מחום וצמרמורות, פגיעה בתפקוד הכליה כפי שיתבטא בבדיקות הדם או כאב ממושך שאינו מגיב למשככי כאבים. במקרים אחרים יתכן ויהיה צורך בניקוז הכליה על מנת להקל על הטיפול הניתוחי העתידי. ניקוז הכליה מתבצע על ידי הכנסת צינורית פנימית הנקראת תומכן שופכני פנימי (Ureteral Double-J Stent). הפעולה מבוצעת בציסטוסקופיה תוך טשטוש החולה כדי שלא יחוש בכאב. הצינורית מוחדרת אל השופכן. הקצה העליון של הצינורית נמצא הכליה בעוד שהקצה התחתון נמצא בשלפוחית. הצינורית עוקפת את האבן שנמצאת בשופכן ומאפשרת לשתן לזרום מהכליה אל השלפוחית.

אפשרות אחרת לניקוז הכליה היא על ידי החדרת צינורית חיצונית דרך המותן ישירות לכליה החסומה. פעולה זו מתבצעת בהרדמה מקומית. השתן יוצר מהכליה אל הצינורית דרך המותן ומשם אל שקית. צינורית זו נקראת נפרוסטומיה (Nephrostomy).

עד לפני 20 שנים, היה צורך בניתוח פתוח כדי להוציא את האבן. זמן ההחלמה היה ממושך והיה כרוך בכאבים לאחר הניתוח. היום, הטיפול באבנים השתפר בצורה ניכרת, וקיימות אפשרויות רבות שלא מצריכות ניתוח פתוח:

ריסוק אבני כליה חוץ גופי (SWL)

ריסוק אבני כליה בגישה מלעורית (PCNL)

ריסוק אבני כליה או שופכן בגישה אורטרוסקופית (Ureteroscopic Lithotripsy)

המחלקה האורולוגית