עצירות הינה אחת התופעות המאפיינות את אורח החיים המערבי. ישנן סיבות רבות לעצירות ובניהן הפרעות בתזונה, הפרעות הורמונאליות, מחלות רקע, תרופות, מחלות המעי הגס ועוד.

הפרעה בהתרוקנות מאובחנת באנשים אצלם ישנה הפרעה תפקודית לרוב עקב חסימה בתהליך היציאה. התלונות השכיחות בחולים אלה הן:

·        מאמצים מוגברים בזמן היציאות, עם הפעלת לחץ מוגזם.

·        תחושה של צורך ביציאה מיד לאחר יציאה.

·        תחושת חוסר התרוקנות, מלאות ברקטום או לחץ באגן.

·        שימוש באמצעי עזר ליציאה כגון חוקנים ושטיפות.

·        שימוש באצבעות לצורך פליטת הצואה.

·        בילוי זמן רב בשירותים לצורך התרוקנות.

ישנם מספר מצבים אשר יכולים לגרום להפרעה חסימתית בזמן יציאה:

·        רקטוצלה - כיס ברקטום המכיל צואה ואינו מתרוקן.

·        צניחת אברי האגן - הלוחצים על הרקטום ופי הטבעת ומפריעים בהתרוקנות.

·        אנטרוצלה - צניחת המעי הדק החוסמת את היציאה.

·        צניחה פנימית של הרקטום - הגורמת לסגירת חלל הרקטום בזמן היציאה.

על-מנת לאבחן מצבים אלה, יש צורך בהערכה מדוקדקת של החולה. ההערכה כוללת לקיחת אנמנזה מהחולה כולל אנמנזה תזונתית ומילדותית. בדיקה גופנית מדוקדקת, בדיקת פי-הטבעת, הרקטום והמעי הגס (קולונוסקופיה), בדיקת זמן מעבר במעי ודפקוגרפיה.

עם סיום הבדיקות ניתן לקבוע האם אכן ישנה הפרעה בהתרוקנות, מהי חומרתה ומהו הממצא האחראי לחסימת המוצא ליציאה.

הטיפול בהפרעות התרוקנות הוא משולב, וכולל יעוץ עם דיאטנית ושינוי הרגלי היציאה, שימוש בביופידבק ובמקרים קשים ניתוחים לתיקון החסימה.

לאחרונה, החלנו לבצע ניתוח לשחזור רצפת האגן המשפר את יכולת ההתרוקנות של החולה. הניתוח מבוצע בהרדמה כללית דרך פי-הטבעת. משך הניתוח כשעה ובמהלכו ניכרת המקטע הלא מתפקד של הרקטום. בסיום הניתוח נשמר המבנה התקין של הרקטום ללא החסימה. לאחר הניתוח, החולה מאושפז להשגחה לתקופה של 24-48 שעות. התוצאות, עד כה, מראות שיפור ניכר ביכולת ההתרוקנות של החולים, הפחתה משמעותית בשימוש באמצעי עזר ליציאה ושיפור ניכר באיכות החיים.