עבור: פרופ' גבי ברבש – מנהל ביה"ח איכילוב

רח' ויצמן 19
תל אביב

שלום רב,

אבקש לגזול מזמנך היקר כמה דקות, רק כדי להגיד תודה.
רק כדי לספר לך על צוות נפלא ועל יחס חם שחוותי בימים החשובים ביותר בחיי – יום לידתה של ביתי הבכורה יעל וימי ההחלמה לאחר מכן.

קבעתי ניתוח קיסרי עקב מצג עכוז ל 19/3/06, אך ירידת מים פתאומית זירזה את בואי למיון יולדות והגעתי עם בעלי ביום רביעי, ה 15/3/06 בשעות הבוקר המוקדמות.
לידה ראשונה, הפחד מהלא נודע זורם לי בעורקים ואני רועדת עוד במונית לבית החולים.
מקבלת אותי מיילדת בשם מינדי שר אברהמוף . חיוך חם ומרגיע, אכפתיות כאילו אני היולדת היחידה שיש לה במחלקה ולב גדול, מנסה להקל עלי בכל דרך. קשובה, עונה על כל שאלה אפשרית ומלטפת אותי.
אני מבקשת את ד"ר רוזנשטיין, כמעט מתחננת שהוא יהיה בניתוח ומינדי מיד מרגיעה אותי במילים חד משמעיות "אל תדאגי חמודה, אם הוא כאן, אין לי ספק שהוא ישמח לנתח אותך, אני כבר בודקת איפה הוא" ורבע מהלחץ שאני נמצאת בו מתפוגג. ההרגשה והידיעה שהיא אכן תחפש אותו בשבילי.
בשלב מאוחר יותר הודיתי למינדי, על המקצועיות והחום, היא כמעט וביטלה את התודה כדבר שמובן מאליו ואמרה שאלוהים נתן לה ידיים, אני עניתי שאלוהים בראש ובראשונה נתן לה לב. אין ספק שגם ידיים, אבל הלב הוא החזק בדמותה הכל כך מקצועית והחמה במקביל.
ד"ר שנהב מגיע להסתכלות. עיניים טובות, חיוך חם, כולו אכפתיות. גם לו אני אומרת בחצי התנצלות שאני רוצה את רוזנשטיין, וגם הוא ממשיך בחיוך ואומר "בשמחה".
אח"כ הוא טורח לחזור (למרות אני בטוחה שהיה לו מה לעשות חוץ מלחזור אלי), הוא חזר למטרה אחת בלבד – הוא מוסר לי ד"ש מרוזנשטיין ואומר שהוא מסר שנתראה בחדר לידה. עוד רבע מהלחץ מתפוגג.

אחרי כמעט שעה מעלים אותי לחדר לידה להמתנה, אחות מיילדת בשם טרי מגיעה ומציגה את עצמה.
שוב, עיניים טובות מקיפות אותי. כל שאלה מקבלת תשובה, הכל באדיבות, באכפתיות. שוב ניתנת לי ההרגשה שרק אני קיימת באותם חדרי לידה.

ד"ר זאב רוזנשטיין מגיע להגיד שלום (אין לי מספיק מילים שיכולות לתאר את עוצמת הערכתי לאדם זה, על מקצועיותו, אנושיותו וסבלנותו, איש מיוחד במינו ) ואנחנו "קובעים" להיפגש בחדר ניתוח.
אני יודעת שאני אמנם נכנסת לחדר ניתוח, ועם כל הפחד, כל החששות, אני נמצאת בידיים הכי טובות שאני יודעת שקיימות מבחינתי – בידיו של ד"ר זאב רוזנשטיין. לא יכולתי לבקש טוב יותר ממנו.
אני נפרדת מבעלי לתחילת הערכות לניתוח ומכניסים אותי לאזור חדר הניתוח. אני רועדת כולי.
אחות נעימה בשם אנה רצה להביא לי סדין חם. זה עוזר.
עיניים טובות עומדות מעלי ומחייכות אלי. אני רועדת קצת פחות ומחייכת חזרה. העיניים מתחברות עם כובע של חדר ניתוח וזקן על הפנים והוא אומר לי "נעים מאד, אני ראובן" ותוך שנייה מתחיל להצחיק אותי, תכירי, זה ד"ר בלוצרקובסקי (כולי תקווה שאייתתי נכון את שם המשפחה...) הוא המרדים שלך. ומה הפלא? גם לו יש עיניים טובות.
אני ישר מנסה להשביע אותם שלא יכאיבו לי וכולי רועדת. והם מבטיחים לעשות כמיטב יכולתם.
אין לי מושג כמה זמן הייתי איתם, אני רק יודעת שהם גרמו לי להאמין בהם, לא הסתירו ממני שום דבר שהם עשו, נתנו לי את הזמן שלי להירגע וראובן אפילו שר לי שירים לעידוד ומצב רוח.
לאורך כל הניתוח שניהם היו לידי. מסדרים לי את החמצן ומלטפים לי את הלחי, מעדכנים אותי בבואו של בעלי, בהתקדמות הניתוח ושניהם מחייכים וקשובים אלי.
כמישהי ששוכבת כך על שולחן ניתוחים ולא יודעת מה קורה, להאמין בשני אנשים שרק לפני שעה קלה הכרתי, זה המון, זאת הרגשה חמה, שאני לא לבד, שגם הם איכשהו שומרים עלי.
ד"ר צפריר מגיע, מציג את עצמו ומספר שהוא וד"ר רוזנשטיין ינתחו. אחרי כמה דקות מגיע ד"ר רונשטיין ואני רק יכולה להעריך שהניתוח מתחיל.
אחרי פרק זמן שאינני יודעת להאריך אני שומעת את ראובן אומר "הנה היא יוצאת... מברוק!" ואני מתחילה לבכות. הבאתי את ביתי הבכורה לעולם.
מאותו רגע בעלי וביתי יוצאים מחדר הניתוח ואני נשארת לסיום.
צוות חדר ניתוח נפרד ממני ואני עוברת לחדר התאוששות.
שם אני פוגשת את עוזי ואלה. וגם הם, יעשו הכל כדי שיכאב לי פחות. קשובים לכל כאב, בודקים כל כמה דקות מה שלומי ואם אני צריכה משהו. ממליצים על משככי כאבים שהם יכולים לתת ועונים על כל שאלה. פרט שולי שיש עוד 4 בנות בחדר התאוששות חוץ ממני. הם, נותנים את ההרגשה שהם כאן בשבילי.

סניטר מגיע ואני בדרכי ליולדות ב'.
תם השלב הראשון.

מכאן והלאה אני עוברת שלושה ימים בחדר 17 ביולדות ב'.
לקום, להתאושש אחרי ניתוח קיסרי זה לא קל, אבל עם המון רצון, זה אפשרי.
למזלי, עטפו אותי בימים אלה כמה אחיות מקצועיות ונעימות, שבזכותן, כל התהליך היה קל יותר ופחות כואב.
אם בחיוך חם, אם בידיעה שאופטלגין נוזלי זה דחוף, אם בסתם הקרנת אכפתיות בבדיקה שגרתית של מדידת חום ואם בחיוך במסדרון ועידוד כשרואים אותי הולכת.
כולן ואת שמותיהן אני אציין מיד, הראו לי, שמעבר לתפקיד שאפשר לעשות בשעמום, בלי חשק, בלי אכפתיות, הן, עושות מכל הלב.
כל הצוות היה נעים, אך שלוש מהן היו לי אישית נעימות יותר: אלה מיכאלוט, איילת פיוקס ונזי קירכלי.
ומלבדן, ד"ר אמיר הדר וד"ר גיא ביבי, שאצלם רואים את אהבתם למקצוע, את המקצועיות, את ראיית החולה מעבר למה שרשום על הדף והתאמת הטיפול הרלוונטי.

בתינוקיה, בזמן שחרור ביתי, פגשתי את אירנה - שלהבדיל מכל האחיות שם שהיו תמיד עסוקות (ובצדק, היו המון תינוקות באותו זמן), מצאה את הזמן להסביר לנו עם חיוך בחום ואהבה, על הטיפול הראשוני בילדה בבית.

חזרנו הביתה עם אוצר קטן ואנחנו היום משפחה.

אני רוצה להודות למי שבוחר את הצוות המדהים הזה, שבזכותו הימים המאושרים בחיי הפכו להיות קלים יותר פיזית ונפשית. שבזכותו, לא נשארה בי טראומת לידה וניתוח. שבזכותו, הרגשתי שאני מוקפת בחום אנושי ומקצועיות מקסימאלית לאורך כל הדרך.

ובמקביל, אני רוצה להודות לאותם מלאכים שאת שמותיהם כתבתי, שליוו אותי בחום, באהבת מקצועם ובהבנתם הטוטאלית שמאחורי כל יולדת נמצאת אישה שחווה ברגעים האלה פחד מהול באושר, כאב מהול ברצון לקום מהמיטה - ומעל להכל, בבת אדם שמביאה לעולם את האוצר שלה וממשיכה את מעגל החיים.
אותם מלאכים, הם שיחזירו אותי ללידותיי הבאות בליס והם שיגרמו לי להמליץ בחום על ליס.

אני בטוחה כי תמצא את הדרך להודות להם שוב בשמי, גם אם תעביר להם העתק ממכתב זה, כדי שיידעו שמעריכים את עבודתם ומודים להם, על שהם שם.

תודה רבה שמצאת את הזמן לקרוא מכתב זה,
ותודה רבה על הטיפול המסור בשמי, בשם בעלי
ובשם יעל ביתי הקטנה.

א.מ.

ילדנו ( אני ואשתי) - סיפור הלידה של אריאל, 28.1.06
ביום שישי 27.1 אנחנו בשבוע 40+1 החל משעות הבוקר צירים לא חזקים במיוחד, החלטנו להמתין בבית להתפתחויות נוספות. עם התחזקות הצירים בשעות הצהריים ארזנו את עצמנו ונסענו למיון יולדות בליס , הנוהל הרגיל –מוניטור , בדיקה וגינלית שמגלה פתיחה של 1.5 בלבד והצירים לא מספיק חזקים. שוחררנו הביתה בסביבות השעה 17:00 והתבקשנו לחזור אם יקרה משהו ...
בשעות הערב התגברו הצירים ונכנסנו להרגיע את העניינים באמבטיה מה שאכן הקל במעט אך בצאתנו החל טפטוף של מים שהתחזק לירידת מים אמיתית מה שהבהיל אותנו שוב לליס בסביבות השעה 22:00 אותה משמרת של אחיות ורופאה מהצהריים שמתפלאות לראות אותנו שוב אך הפעם המוניטור מראה על התחזקות הצירים והפתיחה כבר 2 ס"מ ומכאן לחדר לידה בשעה 23:00 בלילה.
נעשת ספירת דם המגלה דלקת כלשהיא המחייבת פניצלין כל 4 שעות , אנחנו מתארגנים ומבקשים אפידורל שמגיע די מהר ( 20 דקות בערך) ונכנסים להמתנה ארוכה כשבבוקר הפתיחה היא רק 3 ס"מ ...
מסבירים לנו שיש צורך בפיטוצין עקב ירידת המים והפניצלין אנחנו מסכימים וממשיכים לחכות עוד מספר שעות אך הפתיחה לא גדלה , מינון הפיטוצין עולה ובשעות הצהריים מתחילים לראות תזוזה פתיחה 4 ואחרי שעה 6 ובשעה 15:00 הפתיחה כבר 8 ס"מ וב16:30 9 ס"מ מלאי ציפיה אנו ממתינים כבר ללידה וגאים עד מאוד בעוברית שלנו שלמרות כל התרופות למינהן לא מגלה כל מצוקה שהיא.
וכאן זה נתקע- בשעה 18:30 אנו מתבשרים ששולי צוואר הרחם מפריעים גלשו מטה ולא ניתן להגיע לפתיחה של 10 ס"מ הנדרשת ללידה , המיילדת המקסימה והנהדרת שלנו מנסה הכל: נשימות, לחיצות, מס'ג בכפות הרגליים, תנוחות שונות, תוך מאמץ קשה ומתמשך מצד אשתי בכל ציר ציר לדחוף את העוברית החוצה תוך כך שהיא "שוכחת" להוסיף לעצמה מינון אפידורל, ולמרות כאבי הצירים נותנת מאמצים עילאיים בכדי לסיים את הלידה כרגילה ולא כקיסרית תוך עידוד המיילדות והרופאים.

ואז זה מתחיל להראות קרוב מתמיד - המיילדת מראה לי שבעת הלחיצות בזמן הצירים רואים ראש ולבת שלנו יש שער שחור...

אך למרות כל המאמצים שולי צוואר הרחם מסרבים לזוז וניתן דד ליין של שעת נסיונות נוספת, כלומר עד השעה 21:00, בה כל מחלקת המיילדות הנהדרת, מקסימה, ותומכת בבי"ח "ליס" מנסה לעזור לעוברית שלנו לצאת בצורה טבעית.

אשתי כבר מותשת לחלוטין אך לא מוותרת לשניה ובכל ציר וציר דוחפת ודוחפת אבל זה לא מצליח – הולכים לקיסרי.
שנינו מאוכזבים מהמאמץ ומהזמן הארוך , אני יוצא לספר למשפחות המתוחות והלחוצות בחוץ מה קורה ושהולכים לקיסרי ושעוד כמה דקות הם יהיו סבים וסבתות, דודים ודודות.
21:15 כניסה לניתוח קיסרי כשאני ממתין בחוץ.
21:33 אני מקבל לידי את אריאל,3802 ק"ג, מביטה בי בעיניים גדולות חצי מדברות – אני מאוהב קשות.

המיילדות והרופאים המקסימים באים לראות את התינוקת שעברה 3 משמרות ומאחלים המון מזל טוב ומאפשרים לי להיות עם אריאל איתי כ-20 דקות עד שאשתי תצא מהניתוח ותראה שוב את אריאל.
אנחנו מביטים בה מהופנטים והיא בנו והכל נשכח כלא היה, כוחו של מבט של תינוקת בת חצי שעה...
אני מצלם ומודה לצוות הנפלא של ליס ויוצא למשפחות להראות את הפלא על מסך 2 אינץ'בינתיים.
למחרת בבוקר אישתי מתעוררת ב-6:00 בבוקר ולמרות שמדובר ב-9 שעות אחרי ניתוח הולכת ומביאה את אריאל לחדר שלה שתהיה עם אמא.
אז פה זה נגמר סיפור הלידה ומתחיל סיפור החיים שלנו כמשפחה עם אריאל המדהימה , כן זה קורה בסוף לכולן ולא משנה הדרך – משנה התוצאה, וזה מה שצריך לקחת ולדעת שלידה כמו הרבה דברים בחיים לא ניתן לתכנן או לנבא צריך לקבל באהבה הכל.

"עבור: הורים המתעניינים בלידה הטבעית באווירה ביתית

ברצוננו לשתף אתכם בחווית הלידה הטבעית שלנו בביה"ח 'ליס'
זוהי לנו לידה שניה, לידה ראשונה נערכה בבית, עם מילדת, ובאופן טבעי תכננו לחזור על לידת הבית גם הפעם. לשמחתנו (בדיעבד) נתון בריאותי מסויים לא אפשר לנו ללדת בבית והתחלנו לחפש אלטרנטיבות.
התוודענו לאפשרות הלידה הטבעית ב"ליס" והלכנו להפגש עם הצוות, קצת חוששים ומאוכזבים מהויתור על לידת בית. פגשנו בצוות חם, עוטף, מיומן, שקיבל אותנו בהמון קשב ותשומת לב.
כל שאלותינו נענו בהרחבה תוך התחשבות מלאה במשאלות ליבנו לגבי התנהלות הלידה, כל חששותינו הוסרו כלא היו ולבסוף נבנתה תכנית הלידה.
ביום הלידה הגענו לביה"ח ולאחר המתנה קצרה לפינוי החדר הטבעי נכנסנו לחוויה יוצאת דופן: החדר, חם ונעים, משרה אווירה ביתית, רגועה, עם נרות, ריח שמנים, מקום מרווח למשפחה המלווה ומקום מופרד לזוג המצפה, מצויד בהכל והכי חשוב – בבריכה. עבורנו הבריכה היתה פריט חשוב ביותר, גם בלידת הבית וגם הפעם.
זכינו במיילדת פלאית, שהיתה לידינו כל הזמן והעניקה לנו טיפול שעולה על כל דמיון, הן מבחינה רפואית: בדיקות מוניטור, לחץ דם, תנועתיות, טמפרטורת המים, מהלך הצירים, והן מבחינה מנטלית: מסבירה כל הזמן, מדריכה אותנו כיצד לעבור את הצירים בעזרת עבודת חשיבה, מעסה עם שמנים ומחברת אותנו לתהליך שעובר ילדנו במסע הקשה החוצה.
כך ישבנו יחד, שלושה, סביב הבריכה, לאור נרות, עוברים ציר אחרי ציר, כשהמשפחה בחוץ אוחזת ידיים. לפני שלב הלידה עברנו לכריות שהניחה המיילדת למרגלות המיטה ועשינו קצת תרגילים אחרונים...
לבסוף ילדנו על המיטה הגדולה ושם נשארנו כשעתיים – ילד חדש, אבא ואמא, ישנים, מיניקים, חבוקים, מתאוששים, מדי פעם זכינו לביקור המיילדת לבדיקה, אחר כך הלכנו להתקלח ויצאנו לחדר השני לקבל קפה חם ועוגה ולהשוויץ בילד החדש, בדיוק כפי שעשינו בבית ואף יותר: ללא כל חשש מבחינה רפואית – הרי אנחנו בביה"ח, וללא מגבלה כלכלית – השירות הפלאי הזה ניתן ללא כל תמורה כספית.
לא יכולנו לעשות בחירה מוצלחת יותר ואנחנו מקווים שילדינו הבאים, לכשיבואו, ייוולדו גם הם בחדר הטבעי בביה"ח.
אנו מאחלים לכם חוויה אדירה ולידה טבעית ומוצלחת.
ברצוננו להודות לצוות חדר הלידה ובמיוחד לאלו שליוו אותנו – דיתה וניבה – על המתנה האדירה והחשובה שהענקתם לנו ולילדנו."

משפחת ב.

"הסיפור שלי אופטימי ומעודד אז כדאי לקרוא ולדעת שאפשר ללדת גם כך:

יום שלישי ה-28 לדצמבר. יום ההולדת של חמותי.
חמותי מאוד מאוד רוצה שאלד בתאריך הזה ואני מאוד לא
אילן לקח ביום הזה חופש.
בבוקר היינו בבית קפה ואח"כ אמרתי לו שאני לא מסוגלת להסתובב ואנחנו נוסעים הביתה.
בצהרים הוא מחליט לצ'פר את תומר ולקחת אותו למסעדה לארוחת צהרים.
אני מוותרת ונשארת במיטה (וזה סימן חשוד ביותר - שאני אוותר על מסעדה???).
משעות אחה"צ מתחילים צירים שכאבם הולך ומתגבר לתוך הלילה.
אני אומרת לאילן שנראה לי שהענינים מתחילים ושיכין את עצמו נפשית.
כל הלילה אני סוחבת עם צירים די כואבים ומחכה לבוקר.
בבוקר אילן מפזר את הילדים בגנים ואני מתכוננת.
מתמודדת עם כל ציר בהליכה וסיבובי אגן.
אילן מגיע ואנחנו מחליטים לרדת לסיבוב עם הכלבה.
כשאנחנו למטה אני מזרזת את אילן ואומרת שכדאי שניסע כי מאוד כואב לי והצירים מאוד תכופים.
נוסעים לליס.
בדרך הצירים קצת מתרחקים האחד מהשני אם כי מאוד כואבים.
אני מחליטה לעודד אותם ע"י עיסוי פטמות שאני עושה לעצמי לאורך כל הנסיעה.
על אף שמדובר בשעת בוקר לשמחתינו הפקקים לא נוראיים ואנחנו מגיעים בזמן די מהיר לבית החולים.
מבצעים קבלה ומיד מתפנה מוניטור.
נשכבת למוניטור שמראה צירים גדולים ויפים ולי בגלל השכיבה מאוד מאוד כואב.
האחות בודקת פתיחה ומגלה שיש רק 1-1.5 ס"מ פתיחה והצוואר עדיין אחורי אם כי רך. היא אומרת שיש אפשרות שניסע הביתה או שנישאר ונסתובב בסביבת בית החולים או שיעדיפו שנתאשפז בגלל הניתוח הקייסרי שבעברי.
אני מאוד מתוסכלת שהפתיחה כל-כך קטנה כי כבר מאוד מאוד כואב לי.
בלידות הקודמות הגעתי עם כאבים הרבה יותר פחותים ועם פתיחה של 4 ס"מ ומחיקה מלאה...
ציר נוסף במוניטור והעוברית מבצעת ירידת דופק.
תוך שניות אני מוקפת ברופאה וב-4 מיילדות. כולם היסטרים.
בודקים אותי שוב והפתיחה התקדמה ל-3 ומחיקה של 50 %.
עוקבים עוד מספר צירים ורואים שהעוברית מתנהגת יפה והדופק חוזר לעצמו ומעלים אותי לחדר לידה.
בדרך אני מציינת לצוות שאצלי מתפתחת הלידה באופן מאוד מהיר (כך היה גם בפעמים הקודמות) והמיילדת שלצידי אומרת שהפעם זה עשוי להיות מהיר עוד יותר. בשלב הזה כבר יש לי צירים כל הזמן - ציר על ציר ללא הפוגות! הכאבים בשמים.
אני מגיעה לחדר לידה ומבקשת אפידורל.
אומרים לי שזה בלתי אפשרי כי החדר היחיד הפנוי הוא חדר הלידה הטבעית וכי שם לא מקבלים אפידורל.
אני משמיעה קולות מחאה חלושים ומתחננת שאני לא רוצה לסבול הפעם אך ללא הועיל.
הפתיחה שנמדדת היא כבר 4 ס"מ.
מתעקשים שאהיה מחוברת למוניטור ואני מתחננת לעמוד כי כך אני יכולה להתגבר בצורה הרבה יותר טובה על הכאבים.
אחרי כ-10 דקות של מוניטור בשכיבה אני מקבלת אישור לעמוד בעודי מחוברת למוניטור. ציר אחד אני מוצאת את עצמי נושכת את אילן בכתף...
2 דקות אח"כ מודדים לי פתיחה והיא כבר עומדת על 8 ס"מ.
דקה אח"כ נכנס הרופא בודק ומכריז כי הפתיחה עומדת על 9 ס"מ והמים נפקעים בשטף גדול על המיטה הזוגית של חדר הלידה הטבעית.
אני מתחילה להרגיש צורך עז ללחוץ והמיילדת המקסימה שלי (רינת סגל) אומרת לי להישמע לגוף שלי וללכת איתו.
אם אני מרגישה צורך ללחוץ אז קדימה.
מתחילים בשלב הלחיצות שסה"כ נמשך כחצי שעה.
היה מאוד מאוד מאוד כואב ומאוד קשה.
הכאבים מהצירים ומהלחץ למטה היו לגמרי בלתי נסבלים.
לא יאומן שתוך כדי אני עוד מתבדחת ועוקצת את המיילדת...
המיילדת עובדת בצורה מדהימה עם שמן.
מרחיבה את הפתח ומעסה נותנת לי הוראות כיצד ללחוץ.
היא מדהימה.
בזכותה לגמרי סיימתי את הלידה ללא חתך, ללא קרעים וללא צורך ולו בתפר אחד!
בשעה 10:53 (סה"כ 3/4 שעה בחדר לידה) מגיחה הדר לאויר העולם.
3.046 קג' של יופי ומתיקות אין קץ.
היא מיד נותנת צרחה הגונה.
אילן חותך את חבל הטבור והיא מונחת עלי.
אני מותשת מהכאבים מסתכלת עליה וה מתרחב לי פעם נוספת.
המיילדת קצת מסדרת מסביב ובאה לעזור לי לחבר אותה לציצי כדי שתוכל לינוק.
היא תופסת את הציצי נהדר ומתחילה לינוק במרץ. אני בוכה מהתרגשות.
לפתע אני ואילן שמים לב שהחדר שקט ועזבו אותנו לבדינו.
ככה יותר מ- 3/4 שעה אנחנו מבלים לבדנו בחדר עם הדר שיונקת במרץ.
בוכים, מתרגשים, מטלפנים להורים, לאחים ולחברים.
לפני העליה למחלקה מגיעה המיילדת ומעודדת אותי להתקלח עוד לפני שאעלה בתנאים הנעימים של חדר הלידה הטבעית. אירוע קצר של סף עילפון ודימום מסיבי ומעלים אותי למחלקה.
אני מורעבת ומאושרת.
זמן קצר אח"כ הדר מצטרפת אלינו לחדר ולא נפרדת מאיתנו.
אני א-ו-ה-ב-ת- אותה עד אין קץ!

מאחלת לכולן כזאת לידה מהירה וללא התערבויות.
הלוואי ויכולתי לעזור לכל אישה שיולדת ולהקל על הכאבים.
לצערי אני לא יכולה אלא לחזק ולומר שהתוצאה שווה את זה..."